אני מבקש לפתוח מאמר זה בהצהרה שמסר השגריר האמריקני האחרון בסוריה, רוברט פורד, ליומון הלונדוני "א-שרק אל-אווסט" ב-19 ביוני 2017, ולהגיב בזאת לאחיי המכריזים היום שאמריקה בגדה בנו, הכורדים, והפתיעה אותנו בהחלטתה.
השגריר פורד אמר אז כך:
"הכורדים ישלמו ביוקר על האמון שהם נותנים באמריקנים. הצבא האמריקני מנצל אותם אך ורק לצורך המלחמה בדאעש, ולא ישתמש בכוח כדי להגן עליהם מפני כוחות המשטר הסורי או מפני איראן וטורקיה". עוד הוסיף השגריר: "מה שאנחנו עושים לכורדים הוא גם לא מוסרי וגם משגה פוליטי". לאחר שנאמרו הדברים פתחו נאמני PKK, מפלגת הפועלים הכורדיסטאנית, במתקפה ברוטלית על האיש, אף שהבין היטב את הנושא והיה מצוי בסוד הדברים.
כעת מתרחש בדיוק מה שחזה פורד: נשיא ארצות הברית טראמפ החליט להסיג מאזור מזרח הפרת את הכוחות המיוחדים האמריקניים, שהיקפם מגיע לכאלפיים איש. החלטה זו של טראמפ אינה מפתיעה, שכן הוא שב והדגיש בעבר את כוונתו להסיג את הכוחות האמריקניים מסוריה. רק לפני שלושה חודשים ניסה לעשות זאת, אך בלחץ הפנטגון חזר בו אז מהחלטתו. היום הוא בסך הכול חוזר לקיים את הבטחת הבחירות שלו – להסיג את כלל הכוחות האמריקניים מסוריה.
כך או כך, אי-אפשר לטעון כי זו בגידה של אמריקה בכורדים. אמריקה לא הייתה מעולם בעלת ברית של הכורדים – לא במערב כורדיסטאן [כורדיסטאן הסורית; ההנהרות הן של המתרגם], לא בדרומה [כורדיסטאן העיראקית] ולא בחלקיה האחרים של כורדיסטאן. פעמיים אילצו הנסיבות את אמריקה לשתף פעולה עם הכורדים משום שנוצר מפגש בין האינטרסים האמריקניים לאלה הכורדיים. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2001, בפלישה האמריקנית לעיראק והפלתו של הרודן סדאם חוסיין. הפעם השנייה הייתה לפני שלוש שנים, כאשר הארגונים הסוריים המזוינים סירבו להילחם בארגון דאעש בסוריה, עד שאמריקה נאלצה להושיט ידה לסניף המקומי של PKK, שהיא עצמה מסווגת אותו כארגון טרור.
אולם בניגוד למקרה של הכורדים בעיראק, את יחסיה עם הכורדים הסורים צמצמה אמריקה לזרוע הצבאית בלבד וסירבה לשתף פעולה עם ההנהגה הפוליטית של הכוחות הכורדיים. לצעד זה יש השלכות עצומות בעולם הפוליטיקה, כידוע לכל מי שמבין משהו או רוצה להבין משהו בתחום.
פעם אחר פעם הזהרנו את אחינו במפלגת PYD, השולטת בחבל הכורדי בצפון סוריה, מפני חוסר האיזון בהתנהלות זו, אך אזהרותינו נפלו על אוזניים ערלות בקרב אחינו המבקשים לנהל את העניינים במערב כורדיסטאן. באותם ימים שררה בקרבם אופוריה: הם היו שבעי רצון מחבריהם האמריקנים וסברו כי הבחירה האמריקנית בהם פירושה ניצחון פוליטי על פני ה-ENKS ["המועצה הלאומית הכורדית בסוריה", המפלגה הפוליטית המתחרה ל-PYD בכורדיסטאן הסורית, הנתמכת על ידי הנהגת החבל הכורדי בצפון עיראק] ולשותפיהם מן "הקואליציה הלאומית הסורית" [ארגון גג של כוחות אופוזיציה סוריים].
אחינו בהנהגת קנדיל [ההנהגה הבכירה של ארגון PKK, היושבת בהרי קנדיל בצפון עיראק] חשבו שיוכלו לגרור את ארצות הברית אל המגרש הביתי שלהם ולגרום לה להתעמת עם טורקיה. הם גם ראו בדבר הזדמנות היסטורית להיחלץ מן הבידוד הפוליטי שהיו נתונים בו ומרשימת ארגוני הטרור הבינלאומית. זה היה המשגה החמור ביותר שביצעה הנהגת קנדיל, בראשות האחים ג'מיל בּאיק ומוראט קאראילאן.
ברי כי הנהגת PKK, החל ממר עבדוללה אוג'לאן וכלה בהנהגת קנדיל, נעדרת כל ניסיון בעניינים בינלאומיים. אין לחברים בה כל הבנה בפוליטיקה בינלאומית או בדרך החשיבה המערבית, הם מסרבים לקבל עצות ומוכנים לשמוע, למרבה הצער, רק את עצמם. זו הסיבה שבגללה הגענו לאן שהגענו היום. ההנהגה הכורדית בדרום כורדיסטאן אינה טובה מהם. בשל המנטליות הזאת והאגו הנפוח הם איבדו את העיר כִּרְכּוּכּ ועמה שליש משטחי החבל האוטונומי שלהם. עבודתם היחידה של היועצים והדוברים היא האדרתו של המנהיג, אמירת הן לכל דבר שיאמר ומחיאות כפיים לכבודו.
כולנו יודעים כי ההחלטה אינה בידיהם של סאלח מוסלם ואלדאר ח'ליל [מנהיגי הקואליציה המנהלת את האוטונומיה הכורדית בצפון-מזרח סוריה], אלא בידיה של הנהגת קנדיל. לדעתי, קנדיל עשתה שני משגים חמורים במערב כורדיסטאן לאחר פרוץ המהפכה הסורית. המשגה הראשון היה כשנקטה עמדה פסיבית ביחס למהפכה הסורית בשל יחסיה הוותיקים עם משטרו של אסד האב, הפרידה את הכורדים מהאוכלוסייה הערבית בסוריה ואימצה גישה שקרובה יותר למשטר מאשר לאופוזיציה. מדיניות שגויה זו הותירה את הכורדים חשופים ללא כל הגנה פוליטית בזירה הסורית ויצרה קרע גדול בינם ובין הערבים הסורים, ובייחוד הערבים הסונים.
המשגה השני הוא שלטון היחיד של PKK בכורדיסטאן המערבית והדרתם של כוחות פוליטיים אחרים, שגם להם היסטוריה ארוכה של מאבק. הארגון התחיל לכפות את רעיונותיו הטוטליטריים על הכורדים באמצעות תוכניות לימוד ואימץ תפיסות שבינן ובין העם הכורדי אין כל קשר, כגון "תיאוריית האומה הדמוקרטית", שאינה אלא גבב מילים ריקות חסרות כל בסיס. הארגון נמנע מלומר את האמת על זכויותיו של העם הכורדי או מלעשות שימוש בשם "כורדיסטאן המערבית" בכתביו. הוא גם נמנע מלהניף את הדגל הכורדי האדום-לבן-ירוק, עם השמש הזורואסטרית במרכזו, ולצידו את דגל המהפכה הסורית. כל אלה שללו מן הארגון את הלגיטימציה הפוליטית והותירו את ממשל האוטונומיה הכורדית בסוריה חשופה לחלוטין לאויב הטורקי.
עלייתו של הענק הכורדי בדרום כורדיסטאן ובמערבה בעוצמה כה רבה ובמהירות מאיימת כל כך הבהילה את טורקיה. לכן החלה טורקיה לפעול במרץ ובכל כוחה כדי להתמודד עם האיום שמציב הענק הזה, לצאת במתקפה נגדית ולבלום אותו לפני שיהיה מאוחר מדי והכורדים יצליחו לבודד אותה מן העולם הערבי – צעד שעשוי לסייע לכורדים הרבים בטורקיה, שמספרם עולה על 30 מיליון. זו בדיוק הסיבה שבגינה התגלעו המחלוקות הפוליטיות בין השועל ארדואן לאמריקה ומדינות המערב: הפסקת התמיכה הצבאית בכורדים בכורדיסטאן המערבית.
כשארדואן נכשל במאמציו הוא פנה לרוסיה של פוטין וכרת עמה ברית המבוססת על כמה עקרונות, שהחשוב שבהם הוא הפסקת התמיכה הטורקית בקיצונים הסורים ובכוחות הזרים. טורקיה קיבלה יד חופשית לפעול נגד הכורדים בצפון סוריה והורשתה להניח את ידיה על הערים ג'ראבּלוס ואל־בּאבּ, ובתמורה נדרשה להוציא מן העיר חאלבּ את הקיצונים האסלאמיסטים המשתפים עימה פעולה ולמסור אותם על מגש של כסף למשטר הסורי. וכך בדיוק פעלה.
צעד זה של טורקיה הכובשת – שרוסיה, איראן, סוריה של אסד, אמריקה וכוחות האופוזיציה סמכו עליו את ידיהן – עודד אותה לבצע צעד נוסף. היא הגיעה להבנות חדשות עם רוסיה: רוסיה תסיג את כוחות המשטרה הצבאית שלה מן העיר עפרין באופן שיאפשר לטורקיה לכבוש את העיר, ובתמורה טורקיה תנטוש את החמושים בע'וטה המזרחית [עיר בפאתיה המזרחיים של דמשק שהייתה מעוז של המורדים], הקשורים אליה. כך אכן קרה, ובשני הצעדים הללו הצליחה טורקיה למנוע מן הכורדים ליצור רצף טריטוריאלי בין שטחי האוטונומיה שלהם והביאה לקיצו את חלום הפדרציה הכורדית, לפחות בעתיד הנראה לעין.
עם זאת, טורקיה, כמו שחקנים אחרים בזירה, מבינה שהשליטה הכורדית באזור ג'יזרה [בפינה הצפון-מזרחית של סוריה, לב החבל הכורדי], בעיר מנביג' [עיר בצפון סוריה, בקרבת נהר הפרת והגבול הטורקי] ובפאתי חאלב פירושה הקמתה של ישות כורדית בת קיימא ובעלת רצף טריטוריאלי, שתוכל אף להתרחב בעתיד. קיומם של משאבי מזון, מים ונפט אפשרו לחבל הכורדי לעמוד על רגליו, כמו במקרה של חבל דרום כורדיסטאן, קרי כורדיסטאן העיראקית.
מאז כיבוש עפרין החלה טורקיה לאיים בפלישה לאזורים שממזרח לנהר הפרת אם לא ייסוגו מהם הלוחמים הכורדים ולמסור את השטחים הללו לארגונים הקיצוניים הזוכים לחסותה. טורקיה החלה להכשיר את השטח ליישום תוכניותיה, אך התעכבה בשל נוכחותם של הכוחות האמריקניים באזור ורק כיום נפלה לידיה הזדמנות הפז לפתוח במתקפה על הכורדים, לאחר שנשיא ארצות הברית הודיע על כוונתו להסיג את כוחותיו מן הפרת המזרחי. בעקבות הצהרתו של טראמפ אמר שר ההגנה הטורקי הולוסי אקאר, "החמושים הכורדים הנמצאים ממזרח לפרת ייקברו בשוחותיהם בבוא העת".
כשטראמפ הכריז על החלטתו, שלדעתי היא שגויה, פתחו החברות בקואליציה הבינלאומית בסדרת מגעים אינטנסיביים עם בכירים אמריקנים במטרה לעכב את ביצוע ההחלטה ולקבוע לוח זמנים של כמה חודשים לנסיגה האמריקנית, כזה שיאפשר לצדדים האחרים לבחון כיצד יוכלו למלא את החלל שתותיר הנסיגה האמריקנית ולבדוק את האפשרויות לשימור האמברגו האווירי בשמי החבל הכורדי בצפון סוריה. אין ספק כי החלטתו של נשיא ארצות הברית פתחה פתח רחב לסכסוך על האזורים שבשליטת הכורדים ממזרח לנהר הפרת, אזורים המהווים כ-30% מכלל שטח סוריה וכוללים כ-90% ממשאבי הנפט, הגז הטבעי והמים של המדינה. על השליטה באזור זה מתחרים כעת הן המשטר הסורי והן טורקיה.
טורקיה שואפת להרחיב את שליטתה באזור הגבול המשותף שלה עם סוריה ולדחוק את הלוחמים הכורדים דרומה, וליצור אזור חיץ בתמיכתם של הרוסים והמשטר הסורי. אולם נשאלת השאלה אם רוסיה והמשטר הסורי ישלימו עם המציאות הזאת. להערכתי, שניהם יתקשו להשלים עם כך. גם הכורדים לא יסכימו להשלים עם הדבר, ויעדיפו את שליטת המשטר הסורי באזור על פני כיבוש טורקי.
השאלה כאן היא כיצד יושגו הבנות שיאפשרו את חזרת המשטר הסורי אל האזורים הכורדיים, ואילו תנאים יידרשו לכך. מטבע הדברים, המשטר ירצה שהכורדים יניפו דגל לבן, היינו יניחו את נשקם ויחזרו לחיקו כבעבר. אבל אינני סבור שהכורדים יקבלו זאת ויסכימו לחזור הביתה בידיים ריקות.
לא עסקתי בסיבות לצעד הזה של טראמפ ולמידת צדקתו מפני שלדעתי אין כבר טעם לבחון אותו. הוא אינו עומד במבחן המציאות, ועלינו להתמקד לא בצעד עצמו אלא במה שיבוא בעקבותיו. מלבד זאת, אני סבור שכולם מכירים ומבינים היטב את הסיבות לצעד הזה. רק אחזור ואומר בפעם האלף:
ישועתם של הכורדים תבוא להם רק באמצעות אחדותם הלאומית, כפי שאמר כבר לפני מאתיים שנה ויותר המשורר והפילוסוף הכורדי הדגול אחמד ח'אני.
בסיכום הדברים נותר רק לשאול איך תתמודד הנהגת PYD עם המציאות החדשה הזאת. רק לזמן פתרונים, ואנו נחכה ונראה.
ביאר רובארי הוא פרשן ופובליציסט כורדי מן החבל הכורדי בצפון סוריה. המאמר התפרסם באתר האינטרנט הכורדי "סוות כורדיסטאן". תרגם מערבית: עידן בריר.
