בעשור האחרון ניכרת במדינות המפרץ הערבי התעניינות גוברת והולכת בישראל. גם בקרב הסעודים יש רצון להבין את ישראל מעבר לנקודת המבט המסורתית של הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני, הרואה בישראל "ישות ציונית קולוניאליסטית כובשת", ובכך פוטרת אותם מהצורך לדעת ולהבין יותר.
בעבר היה היחס לישראל מוגדר היטב. "הערבים יעדיפו מוות על פני מסירת ארצם ליהודים" קבע אבן סעוד, מייסדה של הממלכה הסעודית הנוכחית, בפגישתו עם רוזוולט, הנשיא האמריקאי ב־14 בפברואר 1945, ואחרי מלחמת ששת הימים תמך פייצל, המלך הסעודי, בהחלטות ועידת ח'רטום שהתנגדה לכל פשרה עם ישראל. הוא אף מינה את אחיו הצעיר, סלמאן (המלך הנוכחי), לגייס כספים לטובת מאבק ארגוני הטרור הפלסטינים בישראל. הדוגמאות ליחס זה רבות מכדי להזכירן במאמר קצר זה, אולם התמה משותפת: הסעודים ורבים ממנהיגי המפרץ הערבי ראו ביהודים כופרים שהשתלטו על אדמה מוסלמית, ורק עקירתם בכוח "תשיב את הצדק ואת מהלך ההיסטורי התקין למסלול הנכון". דורות של סעודים למדו והפנימו שישראל היא האויב המסוכן ביותר של העם הערבי. היו זמנים שבהם האויב היה "היהודי הזומם לשעבד את האסלאם", בזמנים אחרים הוא היה "הציוני הכובש הגוזל את האדמות הערביות", והיו זמנים שבהם היה גם זה וגם זה.
מאמר זה יתמקד בהשתנות הנרטיב הסעודי, אך חשוב לזכור – יש הבדל משמעותי בין הצהרות הממסד, שעדיין מחויבות לעמדה הפלסטינית, כמו ההצהרה המשותפת של המלך הסעודי והנשיא הפלסטיני מ־11 בפברואר 2019, לבין עמדות סעודיות אחרות. בעת האחרונה הדימוי של ישראל מתחיל להשתנות, ומתחיל להתפתח שיח שהתזה המובילה בו היא "ריאד לפני ירושלים", כשמו של האשטאג סעודי פופולרי. בסעודיה מקובלת התפיסה שישראל היא חלק מהמרחב המזרח־תיכוני ואינה נפרדת ממנו. האירוניה היא שלאיראן הייתה תרומה גדולה מאוד בהבנה החדשה הזאת. חומות "המובלעת הערבית", אם לשאול את המושג מעמנואל סיון, אולצו להתרחב כדי לכלול את איראן, אבל גם את ישראל, המדינות הלא־ערביות המשפיעות במידה ניכרת על סדר היום במדינות המפרץ ובממלכה הסעודית.
השיח העכשווי על ישראל מתחלק בהכללה לשני נרטיבים: הנרטיב הראשון עוסק בהגדרה הבעייתית "אויבו של אויבי ידידי", וגם כאן הסוגיה האיראנית משפיעה. לאיראן אין רק סכסוך דתי (שיעי-סוני) עם מדינות המפרץ, היא גם נאבקת מאבק עקוב מדם על ההגמוניה במזרח התיכון. ישראל, המסוכסכת סכסוך מתמשך עם איראן במדינות כמו סוריה ולבנון וברצועת עזה, היא נכס אסטרטגי עבור מדינות כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחרין וכווית, אך לא בשביל קטר. תפיסה זו ניכרת, כמובן, ביחס אל ישראל בעיתונות הממסדית וברשתות החברתיות במדינות המפרץ, וגם בנכונות של מדינות כמו עומן ואיחוד האמירויות לארח נציגים ישראליים רשמיים. ועידת ורשה שהתכנסה זה עתה (13‑14 בפברואר 2019) היא אחד השיאים של מגמה זו. ישראל נתפסת כמעצמה צבאית היכולה לבלום את הפיכת סוריה, לבנון ועזה לבסיסים צבאיים איראנים, ואולי להיות בעלת ברית אסטרטגית במאבק המזרח־תיכוני הכולל.
בתוך הנרטיב "אויבו של אויבי ידידי" מתקיים נרטיב משני, שאפשר אולי להגדירו – "ידידו של אויבי (הוא) אויבי". סעודים רבים מביטים בזעם ביחסם של הפלסטינים למדינתם. התקשורת הסעודית דיווחה בהרחבה על הפגנות אנטי־סעודיות ברמאללה ובעזה, שכללו שרפת דגלי סעודיה, על תמיכת החמאס באיראן וכדומה. לאחר העברת השגרירות האמריקאית לירושלים תקפו פלסטינים רבים את ערב הסעודית והאשימו אותה בבגידה בעם הפלסטיני. היו אף פלסטינים שטענו שהמשטר הסעודי הסכים שאבו דיס (ולא ירושלים) תהיה הבירה הפלסטינית העתידית. סעודים רבים לא נשארו חייבים.
במאי 2018 נשא אזרח סעודי את תפילת הרמדאן לאלוהים (באמצעות הטוויטר): "אללה הנחל ניצחון לבני ישראל מול אויבם ואויבנו", והתכוון לאיראנים ולפלסטינים. סעודים רבים השתמשו ברשתות החברתיות כדי להביע את דעתם כי ריאד חשובה יותר מירושלים פלסטינית. אזרח סעודי ושמו ריאד אל־זהראני כתב: "ראיתי את הבוגדים [הפלסטינים] דורכים על תמונתו של מלכנו ומקללים את מולדתי שהעניקה להם מיליארדים […] ועכשיו אני אומר: שתישרפו אתם והבעיה שלכם". התבטאות סעודית מעניינת קבעה: "למרבה הצער, אני נאלץ לבחור בין הטורבאן של ח'מינאי לבין המגבעת של הרב. הראשון מסכן את הממלכה והשני לא". העובדה שקטר, השנואה על הסעודים, נהפכה לפטרון הערבי של חמאס, לצד הפטרון האיראני, רק החריפה את העוינות של הסעודים לפלסטינים, ובאותה המידה מיתנה מאוד את העוינות שלהם לישראל.
הנרטיב השני מנסה ליישב את היחס לישראל עם התמשכות הסכסוך בינה לבין הפלסטינים ורבים מעוניינים להבין את ישראל מחוץ להקשר הזה. יש הרואים בדמוקרטיה הישראלית מודל ראוי לחיקוי, ואף טוענים שהאזרחים הערבים בישראל נהנים מזכויות רבות יותר משאר הערבים במזרח התיכון. התבטאות מעניינת הגיעה מהמופתי העליון של ערב הסעודית, עבד אל־עזיז אל־שיח', הוא כתב באוגוסט האחרון כי בעוד שאיראן מערימה מכשולים על עולי רגל למכה, ישראל מסייעת לאזרחיה המוסלמים לממש את זכותם הדתית. חברות סעודיות, חלקן ממשלתיות, רואות בישראל מעצמה טכנולוגית מובילה, ואינן מהססות לעשות עסקים עם ישראלים, לא מעטים מהם יוצאי מערכות הביטחון. סקרי דעת קהל מקיפים בערב הסעודית הראו כי מרבית הסעודים תומכים בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון, לצד מדינה פלסטינית, ואף רואים בישראל בעלת ברית אסטרטגית פוטנציאלית.
אחמד עדנאן, הכותב באתר הסעודי אל־ערביה, טוען כבר כמה שנים כי האינטרסים הלאומיים של הממלכה הסעודית מחייבים דיאלוג ישיר וגלוי עם ישראל. המסקנה המתבקשת היא שמתקיים תהליך לגיטימציה הדרגתי לנירמול היחסים עם ישראל.
יוזמת טראמפ לשלום, או בשמה האמיתי "יוזמת השלום הסעודית המשודרגת לטובת 'האויב הציוני'", נועדה, ככל הנראה, לצרף את "ממלכת האיבה", כפי שכינה דורי גולד את ערב הסעודית לפני שהיה מנכ"ל משרד החוץ, אל מועדון מדינות השלום, כמו מצרים וירדן, מוסד מכובד שהפלסטינים חברים בו רק למחצה. נותר רק לראות אם ישראל הרשמית מוכנה לשלם את המחיר שמציעים הסעודים – גרסה כזאת או אחרת של מתווה שתי המדינות לשני העמים.
