כל הנסיונות והמגעים לשמור על הרשימה המשותפת, ואף לחזקה, עלו בתוהו. הצעות פשרה רבות הוצגו במטרה לגשר על המחלוקות, אולם דבר לא הועיל. ביום חמישי האחרון התפצלה הרשימה המשותפת לשתיים. הראשונה היא איחוד בין חד"ש בראשות ח"כ איימן עודה לבין תע"ל בראשות ח"כ אחמד אלטיבי. השנייה היא איחוד בין בל"ד בראשות מטאנס שחאדה לבין רע"מ (רשימה ערבית מאוחדת בהנהגת התנועה האסלאמית) בראשות מנצור עבאס. האיחוד השני הוקם בזמן המו"מ כמהלך טקטי שנועד להפעיל לחץ על טיבי ועל חד"ש ולדחוק אותם לשיבה לאיחוד; המהלך נכשל, והפך לברירת מחדל של שתי התנועות.
לא אתעכב על המועמדים בשתי הרשימות, חלקם מוכרים לציבור וחלקם פחות, אלא על המשמעויות של ריצה בשתי רשימות מרכזיות.
מתחילת מערכת הבחירות שמרו מנהיגי כל המפלגות הערביות על טון נמוך בדיון הציבורי וכולם דיברו על הצורך באחדות ובשילוב כוחות. חלק מהם אף צפה פני עתיד ודיבר על הצורך בהסכם עודפים אם ה"משותפת" תתפצל לשתי רשימות.
מסוף השבוע שעבר, כשהפיצול הפך רשמי, התלהטו הרוחות ברשתות והדיון הפך ל"מלחמת הכול בכול". לשיח הציבורי הצטרפה מגמה שלישית. מובילים אותה חוגים הקוראים להחרמת הבחירות בטענה שאין עוד טעם לשבת בפרלמנט הנשלט על ידי גוש ימין לאומני אלים בתפיסתו ובמעשיו.
ההחלטה של חד"ש ותע"ל לרוץ ברשימה אחת נתפסת באופן שלילי ביותר על ידי חלק מהציבור הערבי בישראל. המבקרים סבורים כי מדובר במעשה בגידה של חד"ש ותע"ל הן בשתי השותפות האחרות הן בערכי הרשימה המשותפת ובציבור הערבי, הזקוק לאיחוד שורות בעת הזו יותר מבעבר. עוד נשמעת הטענה כי טיבי הוביל מהלך ציני לשיפור מיקום מפלגתו ושותפיו על חשבון שתי השותפות, בל"ד ורע"ם.
ביקורת נוספת היא כי תע"ל וחדש העדיפו לפצל כוחות כדי שיוכלו לספק גיבוי חיצוני לממשלה פוטנציאלית בראשות בני גנץ, דבר ששתי השותפות האחרות לא היו מסכימות לו. לבסוף, יש הטוענים כי האיחוד בין חד"ש לבין תע"ל הוא תוצאה של התערבות חיצונית גסה בפוליטיקה הערבית בישראל בשירות אינטרסים של שחקנים אזוריים.
הפוליטיקה הערבית בישראל פועלת בהקשר רחב יותר. היא חלק ממאזן כוחות בין גוש הימין בהובלת הליכוד לבין גוש מתחרה בהובלת גנץ ולפיד. הקשר זה היה נוכח במו"מ בין המפלגות הערביות וכל הנראה הכריע את הכף לטובת הפיצול.
עם זאת, דומני שמה שאירע לנגד עינינו הוא לא רק פיצול פוליטי אלא בידול אסטרטגי בין ערבים שיכולים להתקבל על ידי הציבוריות היהודית כמשענת לממשלה בראשות גנץ-לפיד, לבין ערבים שלא יכולים להתקבל למועדון פוליטי ישראלי כזה. הערכות כאלה כבר הועלו ברשתות החברתיות.
הפיצול הפעם אינו אידיאולוגי או רעיוני. נראה כי בחברה הערבית-פלסטינית בישראל מתגבשת ההבנה כי תם עידן האידיאולוגיות הגדולות; כולן הפכו לערימת מלל בחצר הגרוטאות. יתר על כן, תמורה חשובה ניכרת בתודעה הקולקטיבית של קבוצת המיעוט הלאומי הגדולה בישראל. ההנחה שיהיה הסדר לסכסוך, שיסדיר גם את מעמדו של המיעוט ויחסיו עם חברת הרוב היהודית, הוחלפה בהנחה שלא צפוי הסדר אלא הסלמה רבתי, ועל אזרחי ישראל הערבים לכלכל את צעדיהם בהתאם.
התמורה הזו מחוללת שתי מגמות עיקריות. האחת היא ניסיון לעצור את ההידרדרות גם במחיר של ברית עם כוחות מהמרכז הפוליטי בישראל שמתנגדים למהלכי הימין הקיצוני. השנייה היא הימנעות מכל שיתוף פעולה עם הפוליטיקה הציונית והתרכזות בהגנה על המיעוט הערבי בכל דרך לגיטימית. עם מגמה זו נמנים גם אלה הקוראים להחרמת הבחירות, שהחלו להתארגן ולהשמיע את קולם בשיח הציבורי הערבי בישראל.
האם שתי הרשימות הערביות ינהלו קמפיינים אחת נגד השנייה או שיחתרו להסכם עודפים? שאלה זו תלויה בתוצאות הסקרים. אם הסקרים יצביעו כי רשימת האיחוד בין בל"ד לבין התנועה האסלאמית עלולה לא לעבור את אחוז החסימה, יש סיכוי שרשימת האיחוד תע"ל-חד"ש תעדיף לעשות הסכם עודפים עם מרצ. במצב כזה תגבר ההאשמה כלפיה כי הפקירה רשימה ערבית כדי לחבור לרשימה יהודית.
