ב־27 בפברואר פרסמה מפלגת העבודה חזון מדיני מקוצר תחת הכותרת "3 נתיבים להפרדות: סוללים דרך להיפרדות בטוחה". שם המסמך עצמו מעיד על חוסר האמון שיש למנהיגי מפלגת העבודה בקיומו של שותף פלסטיני להסכם שלום. החזון שם דגש על היוזמה הישראלית כדרך להיחלץ מהמבוי הסתום המדיני, והיעד שהוא קובע הוא הקמת מדינה פלסטינית מפורזת כחלק מהסדר אזורי. אולם המסמך מסייג את האפשרות הזאת בקובעו כי "חזון עתידי זה אינו בר השגה בטווח הקצר, ומגמות מסוכנות של קיפאון וסיפוח מרחיקות אותו עוד יותר".
עמדה פסימית זו מובילה את מעצבי התוכנית להציע "שלושה צעדים מרכזיים להאצת ההיפרדות" בתוך מסגרת זמן נוקשה, ומתוך הבנה שמסגרת כזאת "היא תנאי הכרחי להבהיר לצדדים השונים כי ישראל נחושה בכוונתה להתקדם להיפרדות". שלושת הצעדים, קובע המסמך, יהו דרישה של מפלגת העבודה בכל הסכם קואליציוני.
הצעד הראשון הוא הפסקת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות ביום הקמת הממשלה החדשה; הצעד השני הוא חקיקת חוק פינוי־פיצוי שיעודד מתיישבים החיים מחוץ לגושי ההתתיישבות ביהודה ושומרון (שלא הוגדרו במסמך) לעבור לתוך תחומי הקו הירוק; והצעד השלישי, שיבוצע בתוך שנה מיום הקמת הממשלה, הוא קיום משאל עם בשאלת עתידן של השכונות הפלסטיניות שבתחום המוניציפלי של ירושלים, כמו שועפט ועיסאוויה.
נראה כי מסמך החזון הוא יותר תמונת ראי של "תוכנית ההרגעה" של מנהיג "הימין החדש" נפתלי בנט, שעיקרה סיפוח של שטחי C למדינת ישראל, ופחות תגובה לתוכנית סיפוח קונקרטית של ראש הממשלה נתניהו, הנוטה להעדיף את הסטטוס־קוו על פני שינויים מדיניים דרמטיים. במסמך יש אומנם צעדים חיוביים, כגון הפסקת בנייה חלקית בשטחים וחקיקת חוק פינוי־פיצוי, אך נראה כי הגישה החד־צדדית של התוכנית שגויה.
החיפזון מהשטן
התוכנית מציעה צעדי מדיניות מיידיים ומרחיקי לכת על בסיס הסכנה הדמוגרפית (שאינה מוזכרת במפורש) והתחזקות התביעה פלסטינית למדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לים. אף על פי שהחזון של מפלגת העבודה מנתק בין השארת חיילי צה"ל בגדה המערבית לבין החזרת המתנחלים לתחומי ישראל – קובעת ש"אף מוצב צה"ל לא יפונה ואף חייל לא צה"ל לא ימוש ממקומו" במהלך שלבי ההפרדות – הוא מזכיר בעיקר את תוכנית ההתנתקות של שרון. כידוע, הנסיגה מעזה התקבעה בתודעה של חלק נרחב מהציבור כאסון מדיני שהביא באופן ישיר להשתלטות חמאס על רצועת עזה ולסבבי לחימה בלתי פוסקים מאז.
יש בתפיסה הזאת הרבה אמת. תנועת חמאס חוגגת מדי שנה בשנה את הנסיגה הישראלית מעזה, ורואה בה הנצחון המזהיר ביותר של מדיניות "ההתנגדות" המזוינת. חמאס ושאר הארגונים החמושים ברצועה טוענים, במידה רבה של צדק, כי הם הצליחו לחלץ מישראל נסיגה מלאה מהשטח שבשליטתם באמצעות מאמץ מלחמתי ממוקד, בעוד ש־25 שנות משא ומתן של אש"ף בקושי הוציאו את צה"ל משטחי A.
כיום כלכלת ישראל פורחת ורמת האלימות הפלסטינית בגדה המערבית נמצאת בשפל. האם הציבור הישראלי יסכים למהלכים דרמטיים בעלי משמעות תקציבית מרחיקת לכת שלא בתמורה להסכם מדיני עם ערבויות בין־לאומיות, רק בשל איום דמוגרפי אמורפי? ספק רב.
האופציות המדיניות טרם מוצו
מסמך החזון של מפלגת העבודה משלם מס שפתיים ל"תיאום צעדיה [של התוכנית] עם שכניה ועם הקהילה הבינלאומית", אך מכוון בבירור להתנתקות ישראלית חד־צדדית מהגדה המערבית. זו טעות, לדעתי. על השמאל הישראלי לפעול בנחישות למיצוי כל האופציות המדיניות בטרם יוחלט על נסיגה ישראלית חד־צדדית כמוצא אחרון לפני אסון המציאות הדו־לאומית.
ראשית, ישראל מעולם לא אימצה את החזון האזורי שמציעה יוזמת השלום הערבית ועימה ההבטחה לנורמליזציה עם ישראל וליחסים דיפלומטיים לא רק עם כל מדינות ערב, אלא עם 57 מדינות אסלאמיות. ממשלת שרון דחתה את היוזמה הערבית וקבעה שהיא "non-starter", כלומר נועדה מראש לכישלון, בשל דרישתה ל"פתרון צודק" לבעיית הפליטים הפלסטינים. על פי דיווח בחדשות 13, ממשלת נתניהו דחתה יוזמה סעודית עדכנית יותר שהציג ביום האחרון של מבצע "צוק איתן" בשנת 2014 הנסיך בנדר בן סולטאן.
שנית, ישראל מעולם לא ניסתה ברצינות לאחד מחדש את הטריטוריה הפלסטינית תחת הנהגה פרגמטית אחת, בכפוף לתנאים שהציבה הרביעייה הבין־לאומית להכרה בחמאס. נתניהו הציב את ההכרה הפלסטינית בישראל כמדינה יהודית (תנאי שמעולם לא הוצג למדינת ערב אחרת במסגרת הסכסוך) כתנאי לחידוש המשא ומתן, אך ויתר על תנאי מועיל הרבה להשגת הסכם שלום: איחוד שורות פלסטיני. ישראל עודדה את ארצות הברית להעביר את שגרירותה לירושלים ולקצץ קיצוץ דרסטי את תקציבי הרשות הפלסטינית.
ממשלת ישראל אף החליטה לקצץ חצי מיליארד ש"ח בשנה מכספי המיסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית, בעוד היא מאפשרת לקטר להעביר מזוודות מזומנים לחמאס דרך מעבר ארז. הצעדים האלה רק פגעו בשותף הפלסטיני המתון והעמיקו את הפיצול בין עזה לגדה. בהתעלמה משיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק עם הרשות הפלסטינית, מפלגת העבודה אימצה במסמך החזון את פרדיגמת ה"אין פרטנר" של הימין.
מסמך החזון קובע כי "המצב הקיים פוגע בירושלים ומחייב שינוי", אך במקום להודות באומץ כי סיפוח 28 כפרים פלסטינים ובהם כ־70,000 תושבים לתחום המוניציפלי של העיר בשנת 1967 היה שגוי, דבק המסמך בנוסחה השחוקה "ירושלים כבירתה הנצחית של מדינת הלאום של העם היהודי". למרות הוויתור על הנוסחה "ירושלים המאוחדת", ניסוחים בומבסטיים כאלה אינם תורמים דבר למציאת מתווה לשלום.
נראה שמנסחי המסמך לא למדו את הלקח מהטעות החמורה של משאל העם הבריטי בעניין היציאה מהאיחוד האירופי (ה"ברקזיט"). רוב אזרחי ישראל אינם בקיאים במצב הדמוגרפי המורכב בירושלים – בירושלים חיים למעלה מ־330,000 פלסטינים, שהם כ־40% מאוכלוסיית העיר. רובם המוחלט אינם אזרחים ואינם משתתפים בבחירות המוניציפליות. הישראלי הממוצע אינו יודע היכן נמצאים מחנה הפליטים שועפאט והשכונה עיסאוויה, ומהן הסכנות הטמונות בהשארתם בתחום ישראל במסגרת הסדר קבע.
ההחלטה לתלות את גורל השכונות האלה במשאל עם ישראלי, שספק רב אם התושבים הפלסטינים עצמם ישתתפו בו, עשויה להיות בכייה לדורות. אם המסמך קובע שהמצב הקיים כבר הוא רע לישראל, על מפלגת העבודה לקבל החלטה אמיצה ולהכריז על תמיכה בחלוקת ירושלים ברוח שיחות קמפ דייויד ואנאפוליס.
