אסור לעבור בשתיקה על תוצאות הבחירות בישראל. אסור להתמודד איתן כמו שמתמודדים עם עניין שבשגרה. אי אפשר עוד להתחמק או להציג את הדברים באופן מעורפל. הבחירות הללו חשפו בצורה ברורה את עיקר הגישה הציונית־ישראלית כלפי העם הפלסטיני.
בגישה זו ניכר שהתנועה הציונית, והביטוי הנוכחי שלה במוסדות מדינת ישראל, ממשיכים את אותה האסטרטגיה שבה החלו בתחילת המאה העשרים – אסטרטגיה של השתלטות על שטחי פלסטין באמצעות שוד, זיוף, פיתוי, כוח צבאי וחקיקה מנשלת, לאחר מכן פריסת התנחלויות ציוניות והרחבה הדרגתית שלהן, ולבסוף החלת ריבונות ישראלית על השטחים האלה. בקיצור, אסטרטגיה של סיפוח, "ייהוד", כרסום הדרגתי וגירוש של פלסטינים רבים ככל האפשר. בעבר הסתירה התנועה הציונית את כוונותיה, אולם כיום היא מרגישה שהיא במצב טוב מאי פעם, מבחינה מקומית, אזורית ובין־לאומית, והיא איננה צריכה עוד להסוות את מטרותיה. זאת משמעותן של הבחירות שנערכו לאחרונה בישראל: הציבור הישראלי הצביע בהן ברוב מוחץ לטובת מדיניות של סיפוח, "ייהוד", גזענות ואפרטהייד. בהקשר הזה אין שום הבדל בין מחנה נתניהו למחנה גנץ.
אחת הסימנים הבולטים לכך הוא שמתוך 120 מושבים בכנסת, זכו תומכי "פתרון שתי המדינות" זכו ב־14 מושבים בלבד. 11 מהם הם פלסטינים ערבים, ומכאן ששיעור הישראלים היהודים התומכים בפתרון שתי המדינות הוא פחות משני אחוזים. הבחירות הללו היו הכרזה ברורה של ישראל: פתרון שתי המדינות מת, הסכם אוסלו מת, ומת גם רעיון הפשרה בין ישראל לפלסטינים.
יתרה מזו, הבחירות הללו ביססו את משטר האפרטהייד הגזעני על מרכיביו השונים, ובראשם חוק הלאום. מחנה נתניהו ניצח ברוב חסר תקדים משום שהצהיר על כוונתו לספח את כל ההתנחלויות בגדה המערבית, ובמילים אחרות – לספח את כל הגדה המערבית. חלק מהמפסידים חוזרים שוב ושוב על הטענה שההצהרות של נתניהו הן בגדר תעמולת בחירות. היום אסור לאיש להאמין להם: הרי הדחפורים של נתניהו והחוקים הגזעניים קדמו להצהרות הללו.
מההתגרות הישראלית הולכת ומתחוורת העובדה שהמשטר הציוני רוצה את כל פלסטין, ועבור היהודים בלבד. מי שמטיל ספק בכך צריך לחזור ולקרוא את חוק הלאום. העובדה הזאת מעלה שאלות ואתגרים חדשים ומגוונים לפני הצד הפלסטיני, בכלל, ולפני הממסד הרשמי שלו, בפרט.
האתגר הראשון: לאחר שישראל קברה את ברירת המשא ומתן ואת פתרון שתי המדינות, מהי המטרה האסטרטגית של העם הפלסטיני? כיצד יכולים כל מרכיבי העם הפלסטיני – בתוך ישראל, בשטחים הכבושים ובחו"ל – להסכים על מטרה אסטרטגית כזאת?
האתגר השני: לאחר שההתנחלויות יסופחו ותוחל על השטחים ריבונות ישראלית תנסה ישראל להפוך את הרשות הפלסטינית למינהל אוטונומי עלוב של "בנטוסטנים" וגטאות קטנים. מצג השווא הזה ישמש את הכיבוש להסוות מפני הקהילייה הבין־לאומית את העובדה שהוא מבסס באופן רשמי משטר אפרטהייד, ויפטור אותו מהאחריות המוטלת על מדינה כובשת. איך תתמודד הרשות הפלסטינית עם הניסיון הזה?
האתגר השלישי: כיצד אפשר ליצור חזית פלסטינית מאוחדת מול "עסקת המאה" הממשמשת ובאה, עסקה שאיננה אלא אריזה ערמומית לתוכניות של נתניהו ומשטר האפרטהייד?
האתגר הרביעי: מהי אסטרטגיית המאבק הפלסטיני נגד משטר האפרטהייד והאפליה הגזענית?
האתגר החמישי: לנוכח כל אירועי העבר – החל בהסכמי אוסלו, דרך הסכם פריז וכלה בהסכמים האחרונים לתיאום ביטחוני – מהי העמדה הפלסטינית הרשמית בדבר כל ההסכמים שישראל הפרה באופן בוטה? כיצד אפשר להפוך לעובדות בשטח את הסיסמאות שטבע הארגון לשחרור פלסטין?
היום אני מסתפק בהעלאת השאלות הללו. בהמשך אנסה להציע להן תשובות, ואני מקווה שכך ינסו גם אחרים לעשות. המצב השתנה, ומהיום לא ניתן עוד להתעלם מכך.
ד"ר מוצטפא אלברע'ות'י הוא מזכ"ל תנועת היוזמה הלאומית הפלסטינית. המאמר המלא פורסם בעיתון הפלסטיני "אלקודס". מערבית: איתי מלאך.
