בעשור וחצי האחרונים מורגשת עלייה במודעות הסביבתית גם בקרב המשטרים וגם בקרב הציבור במדינות ערב. המודעות הסביבתית הגדלה והולכת הזאת משתקפת גם בתקשורת הערבית, המפרסמת זה 15 שנה כתבות ומאמרים בנושאים הקשורים לביטחון המים, ביטחון המזון, ביטחון האנרגיה וביטחון סביבתי בכלל. היא משתקפת גם בפעילויות של הממשלות בתחום זה בכל מדינות ערב, וכן בהקמת ארגונים סביבתיים בלתי ממשלתיים רבים בכל רחבי העולם הערבי. בעקבות כל האמור לעיל, התפתחו בעשור וחצי האחרונים שיח ציבורי ומחאות סביבתיות נגד פעילויות של המשטרים שלטענת הציבור פוגעות בסביבה.
לא כל המחאות האלה השיגו את יעדיהן, אבל לחלקן היו הצלחות מרשימות למדי. במאמר זה אעמוד על הסיבות להצלחת המחאות הסביבתיות דרך שני מקרי בוחן – האחד ממצרים והשני מירדן.
עוד לפני פרוץ אירועי האביב הערבי, באפריל 2008, פרצו מחאות סביבתיות המוניות בעיר הנמל דמיאט שבמצרים, על רקע התוכנית לבנות קומפלקס של אמוניום חנקתי להפקת דשנים על ידי הקונצרן הקנדי EAgrium. הקומפלקס ניבנה בראס אל־בר, אזור נופש משופע בדגה, שהוא גם מקור פרנסה חשוב לרבים מתושבי העיר, וגם אזור מגורים של האליטה. לפיכך עורר הפרויקט את חששה של האוכלוסייה המקומית – חשש מהפגיעה באזור בכלל, ומהפגיעה במקורות הפרנסה שבו, בפרט.
בתחילה הובילה את המחאות הוועדה העממית נגד הקומפלקס להפקת הדשנים, שחבריה היו עורכי דין עצמאיים, והיא ייצגה ארגוני חברה אזרחית ואיגודים מקצועיים. הוועדה ארגנה כנסים וסדנאות לחינוך הציבור ופרסמה הצהרות בנוגע להתנגדותה לפרויקט. היא קראה גם להתערבות מצד הנשיא מובארכ. במאי 2008 הצטרפו גם מפלגות האופוזיציה למחאות, והן הנהיגו את הוועדה העממית להגנה על הסביבה. הוועדות העממיות גייסו את ההמונים לטובת השתתפות במצעדים ובהפגנות המוניות נגד הקומפלקס. בה בעת ארגנו האיגודים המקצועיים ועובדי המדינה שביתות, הגישו תלונות רשמיות לרשויות, וכן תבעו את משרד השיכון והמשרד להגנת הסביבה על שאישרו הפרויקט. הוועדות העממיות אף עשו שימוש ברגשות הלאומיים המצריים – הם השוו את הקנדים לצלבנים, ואמרו שכשם שתושבי דמיאט הביסו את הצלבנים בימי הביניים, כך הם יביסו את הקנדים.
בעקבות הלחץ הציבורי הקימה ממשלת מצרים שתי ועדות מומחים: ועדה מקצועית של מדענים וועדה של פקידי ממשל. ממצאי דו"ח הוועדה המקצועית קבעו שתיירות היא האופציה העדיפה לפיתוח ראס אל־בר ושהקומפלקס המתוכנן קרוב מדי למרכזי אוכלוסייה, ולכן יש להזיזו. בעקבות פרסום הדו"ח הצביע הפרלמנט המצרי ב־19 ביוני 2008 פה אחד נגד בניית הקומפלקס. הישג זה היה אחד הניצחונות הגדולים ביותר של החברה האזרחית במצרים בנושאים סביבתיים בעשור שלפני אירועי האביב הערבי.
המחאות הסביבתיות שקמו לאחר אירועי האביב הערבי מתאפיינות גם בפעילות ענפה ברשתות החברתיות. דוגמה מצוינת לכך היא המחאה להצלת יער ברגש שפרצה בירדן. בינואר 2011 אישרה ממשלת ירדן תוכניות לבניית אקדמיה צבאית חדשה ביער ברגש שליד העיר עג'לון, כ־90 ק"מ מצפון־מערב לבירה עמאן. משמעות ההחלטה הייתה כריתתם של 2,200 עצים. אולם בעקבות לחץ חסר תקדים שהפעילו פעילים וארגונים סביבתיים בלתי ממשלתיים נעצרה הבנייה. זה היה אחד המקרים הראשונים שבהם נענתה ממשלת ירדן ללחצים מצד ארגונים סביבתיים.
המחאות הסביבתיות בירדן פרצו שוב באפריל 2011, לאחר שוועדה פרלמנטרית נתנה אור ירוק לבניית האקדמיה הצבאית, בעקבות הודעת צבא ירדן שייכרתו רק 300 עצים והבטחתו לנטוע במקומם עצים חדשים. הארגונים הסביבתיים הבלתי ממשלתיים טענו שהם אינם מתנגדים לפרויקט עצמו, אלא שעל הצבא להעתיק את האקדמיה הצבאית למקום ללא יערות או צמחייה, וכדי להעלות את המודעות הציבורית לסכנות הסביבתיות הטמונות בפרויקט, הם הגבירו את המאבק והעבירו אותו לרשתות החברתיות.
ב־29 באפריל 2011 פתחו הפעילים הסביבתיים קבוצת פייסבוק חדשה שנקראה "הקמפיין הלאומי להצלת יער ברגש מהכחדה". בקבוצה היו יותר מ־1,600 חברים, ובהם פעילים סביבתיים, עיתונאים, פוליטיקאים, חברי פרלמנט, אקדמאים, ירדנים החיים מחוץ לירדן, ואפילו שר החקלאות לשעבר שהיה האחראי לאישור הפרויקט. בחודשים אפריל ומאי 2011 ארגנה הקבוצה כמה הפגנות. נוסף על כך זכה הנושא לסיקור תקשורתי מצד ערוצי טלוויזיה, עיתונים ותחנות רדיו.
לבסוף הגישו חברי פרלמנט עצומה לראש הממשלה, ובה ביקשו ממנו לשקול מחדש את מיקום האקדמיה הצבאית. ועדת המים והחקלאות בבית התחתון של הפרלמנט הירדני שלחה מכתבים לראש הממשלה וליו"ר הכוחות המזוינים הירדנים, וקראה להם לעצור את הבנייה. בסופו של דבר, בספטמבר 2011 נאלצו ממשלת ירדן וצבא ירדן לבטל את הפרויקט. זו הייתה הצלחה ראשונה מסוגה של החברה האזרחית בירדן נגד החלטת הממשלה.
משני מקרי הבוחן הללו עולה כי הצלחת מחאות סביבתיות במדינות ערב הייתה ועודנה תלויה בארבעה תנאים – שלושה מהם קשורים במארגני המחאה ואחד במשטר ובממשלה: התנאי הראשון הוא יכולתם של מארגני המחאה להציב לעצמם מטרות מוגבלות ובנות השגה; התנאי השני הוא הצלחתם לרתום למאבקם אנשים מכל שכבות החברה, ארגוני חברה אזרחית, מדענים ואנשי מקצוע, אמצעי תקשורת, ובעיקר – חברי פרלמנט; והתנאי השלישי הוא הצלחת מארגני המחאה להפוך את הסוגיה הסביבתית לסוגיה פוליטית. התנאי הרביעי הוא, כמובן, שהמשטר והממשלה יחליטו להיענות לדרישות המוחים כדי להראות שהם קשובים לציבור ונענים לרחשי ליבו, מתוך הערכה שהיענות זו לא תפגע ביציבותם ובאינטרסים שלהם, ואולי אף תשרת אותם.
