מאמר זה מבוסס על מאמר ארוך יותר (באנגלית) שכתבתי על סמך ראיונות שערכתי עם בני העדה העלווית המתגוררים בסוריה.
בני העדה העלווית הם כ־10% מאוכלוסיית סוריה, ובשלבים האחרונים של מלחמת האזרחים הם בצד המנצח. ניצחון זה הבטיח את הישרדותה של העדה, אך במחיר עצום: רבים מהגברים נהרגו, נפגעו ונעשו נכים; רוב חברי הקהילה חיים בעוני עמוק יותר מזה שסבלו ממנו לפני 2011; הם חיים במשטר דיקטטורי מושחת ודכאני יותר מאי פעם; יחסיהם עם הרוב הסוני התדרדרו מאוד; וכוחות זרים, בעלי אינטרסים משלהם, שלעיתים אינם חופפים את האינטרסים של הקהילה, הם כעת בעלי השפעה רבה בסוריה.
העלווים, בני עדתו של הנשיא אסד, לא היו חייבים למצוא את עצמם במצב הזה. ההתקוממות בסוריה בחודשיה האחרונים לא הייתה אלימה, וההפגנות כללו קריאות לאחדות לאומית ונגד שנאה כיתתית. כדי להבטיח את הישרדותו הגיב המשטר להפגנות ההמונים ברחבי סוריה במאמצים לשכנע את בסיס התמיכה של המשטר, בני המיעוטים, ובייחוד את המיעוט העלווי, כי המפגינים הם ג'האדיסטים קיצונים. בין היתר, בחודשים הראשונים להתקוממות שחרר המשטר מאות ג'האדיסטים מבתי הכלא שלו, וכלא ועינה למוות פעילים חילונים.
העלווים התחנכו על נרטיב קהילתי של קורבנות ודיכוי של הרוב הסוני לאורך ההיסטוריה של הקהילה, שהתפצלה מהאסלאם השיעי במאה העשירית לסה"נ, ולכן לא היה קשה לשכנע אותם שהפגנות ענק של סונים (בעיקר) הן איום על שלומם.
לאחר חודשים של דיכוי קטלני מצד כוחות המשטר, המפגינים הסורים, ברובם גברים סונים צעירים, החלו לאמץ שיח כיתתי, ואף רצחני, כלפי העדה העלווית
המלחמה שינתה את פניה של העדה העלווית בכמה דרכים. השינוי העמוק והברור ביותר הוא אובדנם של עשרות אלפי גברים עלווים שנהרגו במלחמה, מתוך קהילה של כשמונה כשני מיליון איש. לובנא, מורה בת 59 מכפר ליד קרדאחה, עיר הולדתם של חאפז ובשאר אל־אסד, תיארה לי את המצב העגום כך: "הקהילה העלווית מלאה באלמנות ונשים לא נשואות. אין יותר גברים, וגם אם יש כמה מהם, הם שבורים ונכים. בכל מקום שתלכי, תראי קברים, תמונות של החללים, ואנשים לבושים בשחור".
בניגוד לתפיסה המקובלת בקרב סורים רבים, בני העדה העלווית עניים ברובם, ונעשו עניים עוד יותר במהלך המלחמה, ורק מיעוט קטן התעשר בזכות המלחמה. העלווים נהפכו לחלק ממעמד הביניים הסורי תחת משטרי הבעת', דרך השתלבות במגזר הציבורי, ועודם תלויים במדינה הסורית לפרנסתם. בשל הפיחות בלירה הסורית והאינפלציה במהלך המלחמה משכורות ממשלתיות אינן מספיקות עוד כדי לספק אפילו את הצרכים הבסיסיים ביותר.
המלחמה שינתה גם את היחסים בין העדות בסוריה, ובמיוחד את היחסים בין הרוב הסוני־ערבי (65% מהאוכלוסייה) לבין העדה העלווית (קצת יותר מ־10%). לפני המלחמה הייתה חזות היחסים בין העדות חזות של דו־קיום והרמוניה, וגישות כיתתיות הופגנו רק באופן לא מפורש. אולם לאחר חודשים של דיכוי קטלני מצד כוחות המשטר, המפגינים הסורים, ברובם גברים סונים צעירים, החלו לאמץ שיח כיתתי, ואף רצחני, כלפי העדה העלווית. ההתחמשות של המתקוממים וההקצנה הדתית של הקבוצות הלוחמות החמירה את השסעים החברתיים.
הפחד וחוסר האמון בסונים, שעלווים רבים רואים בהם קיצוניים, לצד הרצון להבטיח שהמדינה הסורית תהיה חילונית, מביאה עלווים לתמוך בשמירת השלטון בידיהם, אפילו אם משמעות הדבר שמיעוט קטן ישלוט ברוב, וישתמש בהכרח באמצעי כפייה כדי להשליט את מרותו.
"איראן וחזבאללה הביאו לנו רק כאב ראש. איראן מנסה להביא בכוח לשינוי דמוגרפי בסוריה, ואפילו לשינוי אידאולוגי, ואנחנו נאבקים נגד זה"
כדי להצדיק את תמיכתם בשלטון חזק ולא דמוקרטי, עלווים רבים מצביעים על המצב בעיראק לאחר הפלישה האמריקנית. ארצות הברית הפילה את שלטונו של צדאם חוסין ותרמה בכך לתוהו ובוהו, שמסגרתו רצחו ארגונים קיצוניים בני מיעוטים עיראקים והגלו אותם מבתיהם.
סוהיל, מהנדס בן 30 מאזור לטקיה, תיאר את השפעת המלחמה: "אם לפני המלחמה הפחד שלנו מהסונים היה 10%, עכשיו הוא 90%". לאחר המלחמה, "אם האדם שייקח את השלטון יהיה סוני, הוא בוודאות יהיה מושפע מחלק מהתנועות הסוניות הקיצוניות. אני רוצה שהאדם שיהיה בשלטון יהיה סובלני ככל האפשר, ולא מושפע מהזהות העדתית שלו". לתפיסתו של סוהיל, המלחמה "חיזקה את התפיסה שנכון שהמדינה תהיה בשליטה עלווית על בני העדות האחרות".
הישרדותו של המשטר הסורי הובטחה בזכות עמידתה של העדה העלווית לצידו וההתערבות הצבאית של רוסיה ואיראן. העלווים, הרואים בהישרדות המשטר ערובה להישרדותם, מכירים טובה על התערבויות אלו, וחושבים שהן חיוניות לשלומם. עם זאת, ראיונות עם בני העדה מעידים כי הם אינם מעוניינים בנוכחות ארוכת טווח של הכוחות האלה, ובמיוחד בנוכחות האיראנית.
ליית', קצין באחת מזרועות המשטרה החשאית הסורית, הסביר כיצד בני קהילתו רואים את הכוחות השיעים הזרים: "איננו רוצים את איראן או את חזבאללה. אנחנו לא רואים אסלאם פוליטי. הם לא כמונו… לא ברור לי למה הברית בינינו עדיין קיימת". מרואיינים שהיו מודעים לניסיונות של איראן להביא להמרת דתם של עלווים לאסלאם השיעי, הביעו דאגה מתופעה זו. ליית', קצין המוח'בראת: "איראן וחזבאללה הביאו לנו רק כאב ראש. איראן מנסה להביא בכוח לשינוי דמוגרפי בסוריה, ואפילו לשינוי אידאולוגי, ואנחנו נאבקים נגד זה".
המשטר הסורי הצליח לשבור את רוחן של רוב הקהילות שהתקוממו נגדו בשנים של הפצצות חסרות אבחנה, שימוש בנשק כימי, השמדה המונית של אסירים בבתי סוהר, מצור והרעבה והגליות המוניות
תפיסות אלו בקרב בני העדה העלווית מעידות כי הפנייה של איראן לפעילויות "כוח רך" בסוריה, לנוכח התקיפות הבלתי פוסקות של ישראל על מתקנים צבאיים איראניים, אינן נוחלות הצלחה רבה בקרב העדה העלווית. בהיותם בני מיעוט אתנו־דתי חילוני, העלווים חוששים ממאמצים לשנות את זהותם ולקרבם לאסלאם השיעי. מאמצים אלו מטבעם נתקלים באתגרים משמעותיים עוד יותר בקרב קהילות סוניות שסבלו משנים של אלימות חסרת מעצורים מצד מיליציות הנתמכות על ידי איראן.
בני העדה העלווית מתוסכלים מאוד ממצבם. הם ציפו שסיום המלחמה יביא לשיפור במצב הכלכלי, אך השחיתות והעוני במדינה רק מתרחבים. האזורים שבשליטת המשטר סובלים ממחסור קיצוני בדלקים ובגז בישול בשל סנקציות אמריקניות ומדיניות כלכלית כושלת של המשטר. עם זאת, התסכול אינו יכול להיות מתורגם לתנועת המונים שתאיים על יציבות המשטר, שכן הקהילה רואה ביציבות שלטונו של אסד ערובה להישרדותה שלה.
הרצון לשמר את המדינה הסורית, ובכלל זה את מנגנוני הדיכוי שלה, נובע מהאמונה של כל המרואיינים, ובהם מי שהיו ביקורתיים מאוד כלפי המשטר, כי אם האופוזיציה הסורית הייתה מנצחת במלחמה, מי שהיו תופסים את השלטון הם קיצונים סונים. כמו בני מיעוטים שפגשתי במישור נינווה בעיראק, בני העדה העלווית רואים בדמוקרטיה במדינתם איום על קיומם.
האסטרטגיה הנוכחית של ארצות הברית בסוריה, אסטרטגיה של הטלת סנקציות ובידוד בין־לאומי של המשטר הסורי, מבוססת על ההנחה שהסנקציות החונקות יביאו לתסיסה פנימית. תסיסה זו אמורה להביא את המשטר לוותר ויתורים משמעותיים ולשנות את התנהלותו בתמורה להסרת הסנקציות. עם זאת, המשטר הסורי הצליח לשבור את רוחן של רוב הקהילות שהתקוממו נגדו בשנים של הפצצות חסרות אבחנה, שימוש בנשק כימי, השמדה המונית של אסירים בבתי סוהר, מצור והרעבה והגליות המוניות.
העדה העלווית, קרן היסוד של יציבות המשטר, אינה מתכוונת להתקומם למרות האובדן העצום ותחושות התסכול. ליית', קצין המשטרה החשאית העלווי, אמר זאת כך: "הסנקציות לא הולכות לעבוד. העם לא הולך להתקומם בשום תרחיש. לא שילמנו בדם כדי למסור את המדינה שלנו לאויבנו".
