אירועי החודש האחרון מחדדים ומבליטים את המצוקה הפנימית הגוברת שחמאס שרוי בה ברצועת עזה, ודומה כי הארגון דואג לייצא לישראל את המשברים הפנימיים שעימם הוא מתמודד. חמאס בתוך עמו יושב – הוא נושא על כתפיו את האחריות האזרחית לכשני מיליון תושבי הרצועה, ובעיקר, חייב דין וחשבון למעגלים הולכים ומתרחבים של פעילים מתוסכלים המרגישים אבודים וחבוטים בידי הארגון, שהפך אותם לכלי שרת לקידום מטרותיו.
מדובר בפעילים המשתייכים לשורות הפלגים והארגונים הפלסטיניים השונים, במיוחד פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי, על זרועותיהם הצבאיות, שני גורמי הכוח החזקים והדומיננטיים ברצועת עזה. מציאות ההסדרה והפרגמטיזם היחסי שהובילה הנהגת חמאס, לצד היעדר שינוי ממשי במציאות האזרחית בעזה, הולידו בקרבם אכזבה, המהווה חממה לתופעות של הקצנה ולניסיונות לערער את היציבות הביטחונית. הלך הרוח הזה נע על הרצף שבין פספוס והחמצה לתעייה ולתחושה של אובדן דרך ערכי שיש לשקם.
בדומה לאותם צעירים עם הברק בעיניים, חדורי הלהט והנכונות להקרבה, שהתייצבו בהפגנות יום השישי לאורך גדר הגבול עם ישראל במהלך השנה וחצי האחרונה, והאמינו להבטחות חמאס שבסוף "יהיה טוב", גם פעילים בזרועות הצבאיות של החמאס והג'יהאד האסלאמי ראו עצמם חלוצים הנלחמים למען עקרונות נעלים שיצעידו את עזה החשוכה לעבר עתיד מבטיח. כיום הם עומדים מול המציאות ושברה. בתהליך מדורג הם התפכחו מהחלום שהתפוגג לנגד עיניהם, ככל שביקשו בחמאס למתן את ההפגנות ולגלות איפוק על רקע ההתקדמות בתהליך ההסדרה. המשוואה "דולרים תמורת שקט" הוסיפה שמן רותח למדורה, וסביבה נאספו מי שחשו שהנהגת חמאס "מכרה אותם בעבור הכסף הקטרי".
אלו לא היו סיסמאות בעלמא, כי אם תחושה אמיתית של ניצול שבתוכה צמחו ניצנים של ביקורת, שאחד משיאיה היה המחאה שהתפתחה ברצועת עזה במרץ 2019 בכותרת "בִּדנא נעיש" (רוצים לחיות), מחאה שחמאס דיכא בכוח הזרוע. אומנם הפגנות רחוב בסדר גודל דומה לא נראו מאז ברחבי הרצועה, אך אלו פינו את מקומן לביקורת שקטה בתוך הארגונים עצמם. ביקורת זו קנתה אחיזה ומאיימת להרים ראש. פיצוצי המתאבדים בשבועות החולפים במחסומי משטרה בעזה, שהביאו למותם של שלושה שוטרי חמאס, הם ביטוי אחד לכך. למרות הניסיונות הראשוניים של חמאס להאשים את ישראל וסוכניה באחריות לתקרית זו, התחזקו ההערכות בעזה כי גורמים קיצוניים, ובהם פעילים שזלגו מהזרם המרכזי של הג'יהאד האסלאמי, הם שביצעו את הפיגועים, במה שנראה כמו קריאת תיגר ברורה על מדיניות חמאס.
אותם פעילים שגדלו על ברכי ההתנגדות וכוח הנשק מצאו את עצמם מול הנהגה שהפקירה אותם ומורה להם לזנוח מעת לעת את העקרונות שהיא עצמה מטיפה להם, כך בראייתים. האיפוק שחמאס כפה עליהם והמתינות שנאלצו להפגין גורם להם לבלבול: "הצעירים האלה מבולבלים. שכל אחד יחשוב על פעיל בגדודי, הזרוע הצבאית של חמאס שכל חייו הסבירו לו שההתנגדות היא הדרך ופתאום אומרים לו, יש מאמצים לרגיעה וזה לא הזמן עכשיו להילחם", אמר לי גורם פלסטיני ברצועת עזה. "משהו יסודי מתערער אצל פעיל שכזה ופתאום אנשים מתחילים לשאול את עצמם, בשביל מה אנחנו נלחמים? עבור מי אנחנו מקריבים את עצמנו? ההתרופפות שמדברים עליה אינה המצאה. אדם שמרגיש שאת כל חייו הוא הקדיש למען המולדת אינו מסוגל לגלות הבנה כשמבקשים ממנו פתאום להתאפק. זה נוגד את ה־DNA שלהם. רבים גם התעייפו מהמצב, והעובדה שמשכורותיהם קוצצו בגלל המצב הכלכלי. גם היא מגבירה את התסכול", הוא הוסיף.
המדיניות המורכבת של מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, ושני רכיבי היסוד שלה – הסדרה מדינית לצד מאבק מזוין והתנגדות – קשה לעיכול לפעילי הארגונים, מה שיוצר אווירה המעודדת גילויים של ביקורת נגד שלטון חמאס, גם אם לא באופן פומבי.
חמאס ער למגמה זו, ונראה שאת הפעולות האלימות נגד ישראל שיצאו מרצועת עזה בעת האחרונה אפשר לייחס, בין היתר, לגורמים המשתייכים לזרמים האלה. "הנוער הזועם" או "הצעירים המתקוממים", כפי שחמאס נוהג לכנותם, אינם שולחים את עצמם בחשאי לעשות פעולות טרור בגבול עזה-ישראל, אלא יוצאים אליהן תחת עיניו העצומות למחצה של חמאס.
חמאס מעדיף לשחרר את החבל ולהתיר להם להתאבד על הגדר, במקום שיתפוצצו בחצר שלו. הארגון "עלה על השיטה" – לייצא את ניצני האנרכיה הפוטנציאלית לעבר ישראל כל אימת שהוא חש מאותגר מבחינה שלטונית. כך הוא פורע את החוב מול הגורמים הממורמרים ה"רוצים לראות דם" וקונה מהם שקט זמני באמצעות התרת הרסן מול ישראל. התוצאה – מניעת זעזועים בתוך הרצועה ושימור שלטון חמאס בעזה.
חמאס כבר הוכיח בעבר שהוא יודע לזהות בשלב מוקדם תופעות המאיימות על שלטונו, ושהוא פועל לבלום אותן. מנהיגי חמאס בעזה מגלים דריכות בעניין זה ומנסים להחזיר לחיקם את "הנפשות התועות" – הגורמים הממורמרים שבחלקם זולגים מהמרכז לשוליים, עוברים תהליך של הקצנה, ועלולים להפוך ביום מן הימים לאויביו. האם איחר חמאס את הרכבת, או שהוא עדיין מסוגל להציל את עצמו ולהשתלט על המצב? שיקום האמון של פעילי הארגונים בעזה איננו משימה בלתי אפשרית, אך הוא יצריך ממנו תשומת לב, הפניית משאבים וריכוז מאמץ רב.
