הגנרלים הפרגמטים של השמאל הציוני נאבקים בימין הגזעני
רבין וערפאת בימי אוסלו. יעקב סער, לע"מ
Below are share buttons

הגנרלים הפרגמטים של השמאל הציוני נאבקים בימין הגזעני

ד"ר עדנאן אבו עאמר, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת "אל־אומה" בעזה, סבור שהמתווה של האלוף במיל' עמוס ידלין לסיום הסכסוך עם הפלסטינים הוא תגובת נגד ראויה לקו הימני-קיצוני של הממשלה

בסקירה זו, שפורסמה באתר מרכז המחקר אל־ג'זירה, מנתח ד"ר עדנאן אבו עאמר, ראש המחלקה למדעי המדינה והתקשורת באוניברסיטה הפתוחה "אל־אומה" בעזה, את הספר מתווה אסטרטגי לזירה הישראלית–פלסטינית – ספר פרי עבודתם המשותפת של חוקרים וקציני צבא בכירים בדימוס, שראה אור באוקטובר 2018 במכון למחקרי ביטחון לאומי.

לשמור על ההתנחלויות

 
מחברי הספר טוענים כי המתווה המתואר בו "יאפשר מבחר אופציות בעתיד – גם בהיעדר פרטנר פלסטיני להסדר קבע – כדי להתקדם למצב של היפרדות מדינית, טריטוריאלית ודמוגרפית מהפלסטינים ויצירת יציבות אסטרטגית לאורך זמן. משם תוכל ישראל לפסוע – לפי ראות עיניה ובאופן מדורג וזהיר – בדרך לחלופות מדיניות נוספות". אבו עאמר כותב כי המתווה מאפשר גם לשמור על ההתנחלויות (המחברים עצמם אכן מדגישים כי המתווה "אינו כולל פינוי יישובים בעתיד הקרוב") וטוען כי הספר זכה לכיסוי תקשורתי ומחקרי נרחב בישראל, בין היתר בשל חשיבותם של העורכים והמחברים.
הכותב מסביר כי הקיפאון במו"מ הישראלי–פלסטיני, הנמשך זה ארבע שנים, עודד את שני הצדדים – הן הישראלי הן הפלסטיני – להעלות מגוון הצעות, רעיונות מדיניים ופתרונות לסכסוך. הוא מדגיש את העבודה הממושכת שקדמה לפרסום המתווה ואת החלופות שנדונו בהקשר זה, וטוען כי החלופות שנבחרו הן "היציבות ביותר" מבחינת ישראל, משום שהן מאפשרות לה "להיערך לאתגרי העתיד בצורה טובה יותר ולשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה".
 
את המכון למחקרי ביטחון לאומי מכנה הכותב "אחד ממרכזי המחקר החשובים ביותר בישראל המושך לשורותיו מפעם לפעם מקבלי החלטות, מה שמעיד על חשיבות פרסומיו". הוא מוסיף כי האליטה הפועלת במכון "מגיעה מגופי הצבא והמודיעין" וכי ניסיונה עומד לשירותו של המכון, ומדגיש שוב כי זו הסיבה לכך שהספר "חשוב בעיני חוגי קבלת ההחלטות בישראל".
 
בסקירתו את הספר כותב אבו עאמר כי המחברים מבקשים להגיע לפתרון ישראלי–פלסטיני מוסכם במטרה לחזק את מעמדה האסטרטגי של ישראל, לקדם הפרדה מלאה – מדינית וגאוגרפית – בין ישראל לפלסטינים בעתיד, ולסכל את רעיון המדינה האחת. לצד זאת הם מבקשים לסיים את השליטה הישראלית על הפלסטינים בגדה המערבית ולהבטיח את קיומה של ישראל כמדינה "דמוקרטית, יהודית ובטוחה".

שוב שכחו את עזה

 
לטענתו, המחברים גם חותרים לביצור ההפרדה הפוליטית בין עזה לגדה, כדי להבטיח את פתרון שתי המדינות בעתיד. הוא מייחס את עמדותיהם גם לרצון לנקוט יוזמה ולגוון את החלופות והבריתות של ישראל בקהילה הבינלאומית ובזירה הפנימית, "לנוכח היעדרו של שותף פלסטיני שיסכים עימה על פתרונות לסוגיות הסדר הקבע". לצד זאת הוא מזכיר כי המתווה פורסם בתקופה של בולמוס חקיקה המעגן את הגזענות והלאומנות בישראל ואת התפשטות ההתנחלויות בגדה המערבית.
 
הסקירה מדגישה את מרכזיותו של המרכיב הביטחוני במתווה ואת העובדה כי נקודת המוצא שלו היא הבטחת חופש פעולה לצבא הישראלי בכל רחבי הגדה המערבית, בין היתר באמצעות שיתוף פעולה עם גורמי הביטחון הפלסטינים, לצד "צמצום רמת החיכוך בין הצבא והמתנחלים לבין התושבים הפלסטינים" ורציפות גאוגרפית פלסטינית. לצורך זה קוראים מחברי הספר לחיזוק התשתיות והכלכלה הפלסטינית ולהרחבת סמכויותיה של הרשות הפלסטינית "כך שתהיה כשירה בעתיד להקמתה של מדינה פלסטינית", וכן טוענים כי יש לחזק את גושי ההתנחלויות ולסכל את הבנייה מחוצה להם. לדבריהם, "לישראל יש אינטרס בהקמתה של מדינה פלסטינית איתנה ויציבה". עם זאת, הם סבורים כי על ישראל להיערך למימוש האינטרסים שלה באופן חד־צדדי אם לא יתאפשר הסכם.
 
אבו עאמר טוען כי "נראה שהמתווה הנוכחי מתנגש עם המדיניות הרשמית השלטת בישראל כיום, אשר אינה תולה את סיום הסכסוך עם הפלסטינים בפתרון שתי המדינות. פעולותיה של ממשלת ישראל בשטח, התנהלותה הפוליטית והדיפלומטיה שלה בארבע השנים האחרונות מראה כי תם עידן הפתרון הזה". ישראל, הוא כותב, "בורחת מפתרון שתי המדינות המאומץ במתווה הזה ונהנה מקונצנזוס בינלאומי" אל נוסחאות והנחות יסוד אחרות דוגמת אוטונומיה מורחבת בגדה, גישת "אגודות הכפרים" משנות השבעים וקונפדרציה עם ירדן.
 
לדבריו, קריאה עניינית של סעיפי המתווה מבהירה את זהותם הפוליטית והאידאולוגית של מחבריו, רובם קציני צבא ומודיעין בכירים בדימוס, שגרירים ודיפלומטים, "ונראה שהם פחות או יותר מתעמתים עם הקו הימני הקיצוני המדריך את הממשלה הנוכחית בישראל". עם זאת, המתווה בכללותו משקף את נקודת המבט המוסכמת בפוליטיקה הישראלית. ברם, הוא ממוקד בגדה המערבית ואינו כולל פתרון לבעיותיה של רצועת עזה ואף אינו מתייחס אליהן, למעט הצעה לפיקוח בינלאומי לטובת שיפור המצב ההומניטרי ברצועה.
 
המתווה של המכון למחקרי ביטחון לאומי נועד לאפשר לישראל חלופות לגישת "הכול או לא כלום", באמצעות מו"מ ישיר להקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים ובאמצעות שינוי אופיו של הסכסוך ממאבק לשחרור לאומי לעימות בין שתי מדינות. אבו עאמר סוקר את מרכיבי המתווה, שאכן הופכים אותו למתווה המציאותי ביותר עבור ישראל מבין כל החלופות האחרות, ומעריך כי הוא "יזכה לתשומת לב בישראל" משום שלרוב מחבריו יש ניסיון רב בענייני הסכסוך וחלקם השתתפו בפועל בסבבים אינטנסיביים של מו"מ ישראלי–פלסטיני בעשורים האחרונים.
 
הוא מוסיף כי המתווה מתיישב עם גישת הזרם המרכזי בפוליטיקה המפלגתית הישראלית ו"כמה מסעיפיו עולים בקנה אחד עם עסקת המאה האמריקנית, אך אחרים מתנגשים עם המגמות הימניות השולטות בישראל". לדבריו, "שיווקו של המתווה הזה בזירה הפנימית הישראלית, ההולכת ונוטה ימינה בתקופה האחרונה, חשובה יותר משיווקו או מקבלתו בזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית".
 
המאמץ הניכר שהשקיעו מחברי המתווה, מסכם אבו עאמר, משקף שתי נקודות חשובות. האחת היא הקיפאון השורר בישראל בנוגע לעתיד היחסים עם הפלסטינים. קיפאון זה משרת את ממשלת הימין, ומכאן הצינה שנושבת ממנה כלפי תוכניות מדיניות מסוג זה. הנקודה השנייה היא מרכזיותם של האישים החתומים על המתווה – אחד מהם, ידלין, היה מועמד לתפקיד שר הביטחון מטעם מפלגת העבודה בבחירות 2015, ולדברי אבו עאמר כולם "משתייכים לאסכולה בישראל הקוראת לפתרון פוליטי עם הפלסטינים, כך שנראה שמתווה מסוג זה יהיה המצע של המחנה הפוליטי המתנגד לימין שבשלטון".
בסקירה זו, שפורסמה באתר מרכז המחקר אל־ג'זירה, מנתח ד"ר עדנאן אבו עאמר, ראש המחלקה למדעי המדינה והתקשורת באוניברסיטה הפתוחה "אל־אומה" בעזה, את הספר מתווה אסטרטגי לזירה הישראלית–פלסטינית – ספר פרי עבודתם המשותפת של חוקרים וקציני צבא בכירים בדימוס, שראה אור באוקטובר 2018 במכון למחקרי ביטחון לאומי.

לשמור על ההתנחלויות

 
מחברי הספר טוענים כי המתווה המתואר בו "יאפשר מבחר אופציות בעתיד – גם בהיעדר פרטנר פלסטיני להסדר קבע – כדי להתקדם למצב של היפרדות מדינית, טריטוריאלית ודמוגרפית מהפלסטינים ויצירת יציבות אסטרטגית לאורך זמן. משם תוכל ישראל לפסוע – לפי ראות עיניה ובאופן מדורג וזהיר – בדרך לחלופות מדיניות נוספות". אבו עאמר כותב כי המתווה מאפשר גם לשמור על ההתנחלויות (המחברים עצמם אכן מדגישים כי המתווה "אינו כולל פינוי יישובים בעתיד הקרוב") וטוען כי הספר זכה לכיסוי תקשורתי ומחקרי נרחב בישראל, בין היתר בשל חשיבותם של העורכים והמחברים.
הכותב מסביר כי הקיפאון במו"מ הישראלי–פלסטיני, הנמשך זה ארבע שנים, עודד את שני הצדדים – הן הישראלי הן הפלסטיני – להעלות מגוון הצעות, רעיונות מדיניים ופתרונות לסכסוך. הוא מדגיש את העבודה הממושכת שקדמה לפרסום המתווה ואת החלופות שנדונו בהקשר זה, וטוען כי החלופות שנבחרו הן "היציבות ביותר" מבחינת ישראל, משום שהן מאפשרות לה "להיערך לאתגרי העתיד בצורה טובה יותר ולשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה".
 
את המכון למחקרי ביטחון לאומי מכנה הכותב "אחד ממרכזי המחקר החשובים ביותר בישראל המושך לשורותיו מפעם לפעם מקבלי החלטות, מה שמעיד על חשיבות פרסומיו". הוא מוסיף כי האליטה הפועלת במכון "מגיעה מגופי הצבא והמודיעין" וכי ניסיונה עומד לשירותו של המכון, ומדגיש שוב כי זו הסיבה לכך שהספר "חשוב בעיני חוגי קבלת ההחלטות בישראל".
 
בסקירתו את הספר כותב אבו עאמר כי המחברים מבקשים להגיע לפתרון ישראלי–פלסטיני מוסכם במטרה לחזק את מעמדה האסטרטגי של ישראל, לקדם הפרדה מלאה – מדינית וגאוגרפית – בין ישראל לפלסטינים בעתיד, ולסכל את רעיון המדינה האחת. לצד זאת הם מבקשים לסיים את השליטה הישראלית על הפלסטינים בגדה המערבית ולהבטיח את קיומה של ישראל כמדינה "דמוקרטית, יהודית ובטוחה".

שוב שכחו את עזה

 
לטענתו, המחברים גם חותרים לביצור ההפרדה הפוליטית בין עזה לגדה, כדי להבטיח את פתרון שתי המדינות בעתיד. הוא מייחס את עמדותיהם גם לרצון לנקוט יוזמה ולגוון את החלופות והבריתות של ישראל בקהילה הבינלאומית ובזירה הפנימית, "לנוכח היעדרו של שותף פלסטיני שיסכים עימה על פתרונות לסוגיות הסדר הקבע". לצד זאת הוא מזכיר כי המתווה פורסם בתקופה של בולמוס חקיקה המעגן את הגזענות והלאומנות בישראל ואת התפשטות ההתנחלויות בגדה המערבית.
 
הסקירה מדגישה את מרכזיותו של המרכיב הביטחוני במתווה ואת העובדה כי נקודת המוצא שלו היא הבטחת חופש פעולה לצבא הישראלי בכל רחבי הגדה המערבית, בין היתר באמצעות שיתוף פעולה עם גורמי הביטחון הפלסטינים, לצד "צמצום רמת החיכוך בין הצבא והמתנחלים לבין התושבים הפלסטינים" ורציפות גאוגרפית פלסטינית. לצורך זה קוראים מחברי הספר לחיזוק התשתיות והכלכלה הפלסטינית ולהרחבת סמכויותיה של הרשות הפלסטינית "כך שתהיה כשירה בעתיד להקמתה של מדינה פלסטינית", וכן טוענים כי יש לחזק את גושי ההתנחלויות ולסכל את הבנייה מחוצה להם. לדבריהם, "לישראל יש אינטרס בהקמתה של מדינה פלסטינית איתנה ויציבה". עם זאת, הם סבורים כי על ישראל להיערך למימוש האינטרסים שלה באופן חד־צדדי אם לא יתאפשר הסכם.
 
אבו עאמר טוען כי "נראה שהמתווה הנוכחי מתנגש עם המדיניות הרשמית השלטת בישראל כיום, אשר אינה תולה את סיום הסכסוך עם הפלסטינים בפתרון שתי המדינות. פעולותיה של ממשלת ישראל בשטח, התנהלותה הפוליטית והדיפלומטיה שלה בארבע השנים האחרונות מראה כי תם עידן הפתרון הזה". ישראל, הוא כותב, "בורחת מפתרון שתי המדינות המאומץ במתווה הזה ונהנה מקונצנזוס בינלאומי" אל נוסחאות והנחות יסוד אחרות דוגמת אוטונומיה מורחבת בגדה, גישת "אגודות הכפרים" משנות השבעים וקונפדרציה עם ירדן.
 
לדבריו, קריאה עניינית של סעיפי המתווה מבהירה את זהותם הפוליטית והאידאולוגית של מחבריו, רובם קציני צבא ומודיעין בכירים בדימוס, שגרירים ודיפלומטים, "ונראה שהם פחות או יותר מתעמתים עם הקו הימני הקיצוני המדריך את הממשלה הנוכחית בישראל". עם זאת, המתווה בכללותו משקף את נקודת המבט המוסכמת בפוליטיקה הישראלית. ברם, הוא ממוקד בגדה המערבית ואינו כולל פתרון לבעיותיה של רצועת עזה ואף אינו מתייחס אליהן, למעט הצעה לפיקוח בינלאומי לטובת שיפור המצב ההומניטרי ברצועה.
 
המתווה של המכון למחקרי ביטחון לאומי נועד לאפשר לישראל חלופות לגישת "הכול או לא כלום", באמצעות מו"מ ישיר להקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים ובאמצעות שינוי אופיו של הסכסוך ממאבק לשחרור לאומי לעימות בין שתי מדינות. אבו עאמר סוקר את מרכיבי המתווה, שאכן הופכים אותו למתווה המציאותי ביותר עבור ישראל מבין כל החלופות האחרות, ומעריך כי הוא "יזכה לתשומת לב בישראל" משום שלרוב מחבריו יש ניסיון רב בענייני הסכסוך וחלקם השתתפו בפועל בסבבים אינטנסיביים של מו"מ ישראלי–פלסטיני בעשורים האחרונים.
 
הוא מוסיף כי המתווה מתיישב עם גישת הזרם המרכזי בפוליטיקה המפלגתית הישראלית ו"כמה מסעיפיו עולים בקנה אחד עם עסקת המאה האמריקנית, אך אחרים מתנגשים עם המגמות הימניות השולטות בישראל". לדבריו, "שיווקו של המתווה הזה בזירה הפנימית הישראלית, ההולכת ונוטה ימינה בתקופה האחרונה, חשובה יותר משיווקו או מקבלתו בזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית".
 
המאמץ הניכר שהשקיעו מחברי המתווה, מסכם אבו עאמר, משקף שתי נקודות חשובות. האחת היא הקיפאון השורר בישראל בנוגע לעתיד היחסים עם הפלסטינים. קיפאון זה משרת את ממשלת הימין, ומכאן הצינה שנושבת ממנה כלפי תוכניות מדיניות מסוג זה. הנקודה השנייה היא מרכזיותם של האישים החתומים על המתווה – אחד מהם, ידלין, היה מועמד לתפקיד שר הביטחון מטעם מפלגת העבודה בבחירות 2015, ולדברי אבו עאמר כולם "משתייכים לאסכולה בישראל הקוראת לפתרון פוליטי עם הפלסטינים, כך שנראה שמתווה מסוג זה יהיה המצע של המחנה הפוליטי המתנגד לימין שבשלטון".
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה