זה שבועיים שהעם הלבנוני חוסם כבישים וצירי תנועה מרכזיים ומקיים עצרות המוניות בערים ובכפרים בדרישה להסתלקותה של האליטה הפוליטית מהשלטון, לפירוקם של משטר העדות והחלוקה העדתית של המשאבים הפוליטיים והכלכליים, ולבנייתה מחדש של לבנון האזרחית (של כל אזרחיה) על ידי פיתוחה של אמנה חברתית מודרנית שתחזיר ללבנונים את כבודם האבוד.
המפגינים כבשו את המרחב הציבורי ומשתקים את החיים כמעט כליל. הם מצביעים על החידלון המתמשך של מוסדות המדינה; על קריסתה הכלכלית המתבטאת באבטלה גואה, בשחיתות מרקיעת שחקים ובניצול מחפיר של נכסי המדינה בידי מפלגות ומיליציות; על אי־היכולת למשול, על היעדר שלטון חוק וביטחון אישי וציבורי; עוני מחפיר; קריסת שירותים ממשלתיים וציבוריים והגירה המונית, בעיקר של צעירים וצעירות וכוח אדם מיומן.
הכבוד הקולקטיבי של הלבנונים וכבודם ושל האזרחים הפשוטים נרמס עד עפר, ולא רק בגלל העוני והמשבר הכלכלי, אלא גם בגלל שליטת חזבאללה במערכות רבות, לרבות ניהול שירותי ביטחון עצמאיים והשתלטות על מוקדי מפתח, כמו נמל התעופה, נמל בירות ונקודות גבול.
המפגינים רואים במעשיהם לא פחות ממהפכה (ثورة), והסיסמה המרכזית שלהם היא: كُلّن يعني كُلّن ("כולם, פירושו כולם"), והכוונה היא דרישה להסתלקות (ולא רק להתפטרות) של כל העילית הפוליטית מכל הזרמים והעדות, כל "אבירי המלחמה" ו"מלכי העדות" בלבנון. השאיפה היא לסיומו של עידן ולהתחלתו של עידן חדש, עידן אזרחי ללא שלטון עדתי ומיליציות החונקות את המדינה ומפקיעות אותה בכוח הזרוע מהאזרחים.
ראוי לציין שהמונים המרו את פי מנהיגי העדות ולא הפסיקו את המחאה. גם במקומות שנחשבו מעוזי המפלגות והעדות, לרבות חזבאללה, תנועת אמל השיעית ומעוזי הנשיא עאון – אנשים התארגנו ומילאו את הכיכרות והרחובות ובכל מקום דורשים את אותן הדרישות.
לסלק את השד העדתי
למהפכה בלבנון מאפיינים מעניינים במיוחד על רקע ההיסטוריה של מדינה זו, המבוססת על חלוקה עדתית של השלטון, המרחב הגאוגרפי והכוח. המהפכנים ברחובות נועזים בהתבטאויותיהם, ואינם בוחלים בקללות ובניבולי פה כדי לתאר את כאבם, את סלידתה מהאליטה ואת דרישותיהם החד־משמעיות: הסתלקו מחיינו ומחיי המדינה! נוסף על כך, המוחים מצליחים ליצור שיח פוסט־עדתי של "לבנונים" מכל העדות והזרמים שהתאחדו סביב זהותם הלבנונית, שלה בלבד הם מחויבים.
מנהיגי המהפכה הם פעילי ופעילות החברה האזרחית, וכאמור, הם מתאמצים לבדל את השיח שלהם מהשיח העדתי. השיח שהם מביאים הוא שיח אזרחי של אמנה חברתית המבטלת את כל ההסכמים בין העדות מאז העצמאות ומאז "הסכם אלטאאיף" שלאחר מלחמת האזרחים. מנהיגות המחאה מנסה במתכוון לשמור על פרופיל נמוך, שכן היחשפות יכולה לעלות להם ביוקר אם חזבאללה, למשל, יחליט על עוד סבב של חיסולים, כפי שראינו לאחר 2005 וסילוק הצבא הסורי מלבנון בעקבות רצח רפיק אלחרירי, ראש הממשלה דאז.
מנהיגות המהפכה נוקטת אמצעים נוספים המקשים על "מלכי העדות" לעכל את המתרחש. בשלב זה המנהיגות מסרבת בשיטתיות לנהל כל משא ומתן עם נציגי הממשלה וגם שומרת על עמימות ומסרבת להגדיר במסמך כתוב את דרישותיה. המנהיגות מסתפקת בארגון המפגינים, בערבי שירה וריקודים, בשיחות עם התקשורת המקומית והעולמית ובחזרה על הדרישה האולטימטיבית: "הסתלקו כולכם". מנהיגי המוחים מקפידים להדגיש שאין מי שמוסמכים לדבר בשמם ושהמפגינים ימשיכו להפגין ועשויים אף להסלים את המחאה עד שיתוק מוחלט של המדינה. כדי למנוע מהממשלה, או מהמיליציות של המפלגות השותפות בממשלה, להשתמש בכוח, המנהיגות מקפידה לנהל מאבק אזרחי בלתי אלים. גם כשכוחות של חזבאללה ואמל ניסו להפחיד את המפגינים בפרובוקציות ולפגוע בהפגנות, המשיכו ההמונים בשלהם, באיפוק ובנחישות ולא נגררו לאלימות.
בממשלה לא מבינים דבר
הממשלה הלבנונית והאליטות אינן מצליחות להבין את המתרחש. גם אם ראש הממשלה הספיק להגיש את התפטרותו ביום ה־13 להפגנות, הם עדיין ממאנים להאמין שהעם הלבנוני הביא אותם עד הלום. כל הניסיונות שלהם לשכנע את מנהיגי המוחים להפסיק את המחאה כשלו עד כה. האליטות ניסו להתמודד עם המציאות החדשה בשתי דרכים: הראשונה, לדבר על ליבו של העם, להציע רפורמות בתחום הכלכלי, לבטל מיסים או להפחיתם, להביע הבנה לכאב ולמחאה ולהכילם, כמו שעשה ראש הממשלה המתפטר, אלחרירי הבן. והשנייה, להפחיד, לאיים ולהטיל ספק בכוונות המפגינים. הנשיא, עאון ומנהיג חזבאללה, נצראללה, למשל, האשימו את השגרירויות הזרות במימון ההפגנות, ואת מנהיגי המהפכה בשירות אג'נדה של אויבי לבנון. דוברים השייכים לשני הזרמים האלה, כמו שר החוץ השנוי במחלוקת בגלל סגנונו הגס, ג'ובראן באסילא, גיסו של עאון, אף איימו לשבור את ההפגנות בכוח כדי לפתוח את צירי התנועה ולהבטיח את שגרת החיים. אולם עד כה הם נרתעו מלעשות כך.
הצבא הלבנוני מנסה לשמור על ניטרליות, הוא דורש מהדרג הפוליטי לפתור את המשבר וטוען שיסרב לסלק את המפגינים מהרחובות בכוח. מפקד הצבא הבהיר שוב ושוב כי הוא אינו מוכן לעמוד בפני השופטים בבית הדין הבין־לאומי בהאג למען שום פוליטיקאי. הצבא לא התפתה להשתמש בכוח נגד המהפכה ומצהיר שיקפיד לשמור על חיי המפגינים ועל חירותם לפעול כל עוד המחאה אזרחית. עמדה רשמית זו, גם אם הופרה פה ושם, הביכה את הנשיא, עאון ואת חזבאללה, ולא מעט גם את ראש הממשלה.
בנאום המצולם האחרון של מנהיג חזבאללה הוא הציב מאחוריו את דגל לבנון, במקום את דגל חזבאללה הצהוב, כדי להגיד שכמו שאר המפגינים ברחובות גם הוא לבנוני. זאת אף על פי שלפני ימים אחדים הדגיש את מחויבותו למנהיג איראן חמינאי והצהיר שחזבאללה ממומנת על ידי טהראן ועושה את דברה! הופעותיו האחרונות נהפכו למקור להומור לבנוני וערבי, ובמסגרתו המפגינים והמתנגדים לועגים לו ושוחטים כל פרה קדושה הקשורה בו ובחזבאללה, לרבות "אל־מוקאומה" (ההתנגדות), שהוא מקפיד להתהדר בנוצותיה. "לא ולא", הם מדגישים, "אתה הראשון שצריך להסתלק". בכל פעם שמישהו מהמנהיגים מנסה להוציא את עצמו מהשיח ולהתבדל מהאחרים, המפגינים מקפידים להבהיר שאין יוצאים מהכלל – כל המנהיגים מכל העדות והזרמים החריבו את לבנון, וכולם חייבים להסתלק!
רוח של תקווה לכל העולם הערבי
מתברר שלמהפכה תפקיד כפול, הן לשחרר את המדינה מלפיתת "מלכי העדות", והן לשחרר את הבירה ואת הפוליטיקה מהדיכוי של חזבאללה. יש הגורסים כי יש למהפכה בלבנון עוד משימה – להפיח את מחדש את התקווה בעם הסורי השכן, שדוכא באכזריות בהשתתפות חזבאללה. אינטלקטואלים לבנונים וערבים רבים תומכים במהפכה הלבנונית ומתאמצים לחזק את רוחה בכתיבה מעניינת ועשירה. כותב שורות אלו ניסה להחתים את באי הרשתות החברתיות על עצומה התומכת במהפכה, ובתוך יומיים קרס עמוד הפייסבוק שלו תחת נחשולי החותמים. מכאן שמה שהלבנונים מנסים לעשות הוא מה שהעמים הערבים מייחלים לו ומקריבים קורבנות למענו, במסגרת מה שנראה כניסיון שני לחולל אביב ערבי, ולא רק בלבנון, גם בעיראק ובאלג'יריה.
עד כה היו חלק גדול מגיבורי המהפכות האלה גיבורים טרגיים, אני מקווה שהמהפכה הלבנונית תביא איתה, לשם שינוי, גיבורים מנצחים. מנהיגי המהפכה מודעים לתרחישים האפשריים, לרבות האפשרות שכוחות אמל וחזבאללה ינסו לשבור את המהפכה בכוח, כפי שנעשה בסוריה. אלא שעד עתה הם מגלים נחישות מקיר לקיר להביא את המהלך לידי ניצחון ויהי מה.
