ערן צדקיהו ושמעון לב
בהחלטה דרמטית של בית המשפט העליון בהודו מיום שבת 9 בנובמבר הגיע לסיומו מאבק משפטי בן עשרות שנים על שטח המריבה השוכן בעיר איודיה שבמדינת אוטר פרדש, במתחם הנקרא Babri Masjid-Ram Janmabhoomi. בפסק הדין, המשתרע על פני 1,182 עמודים, הסכימו חמשת השופטים פה אחד להתיר הקמה של מקדש הינדואי לאל ראם על חורבותיו של מסגד שנבנה במקום ב־1528. נכון לרגע לזה לכל הפחות, נראה שהסוגיה שהסעירה את הודו במשך עשרות השנים האחרונות, סוגיה שהיו לה השלכות פוליטיות, דתיות ולאומיות, ואף גבתה קורבנות רבים בנפש – הגיעה לסיומה.
הריסת המסגד באיודיה
על פי החלטת בית המשפט יעבור כל שטח המריבה ל"קבוצות המקדש" ההינודאיות (ככה הם מכונות גם בהודו). בית המשפט קבע שהארגונים המוסלמים לא הצליחו להוכיח בלעדיות על השטח, ושלאורך השנים נשמרה הזיקה הפולחנית ההינדואית למקום. בית המשפט נסמך גם על חפירות ארכיאולוגיות שנעשו במקום ב־2003 (בהוראת בית המשפט), שהוכיחו שהיו במקום שרידי מבנה מקודש שקדם להקמת המסגד.
עם זאת, בית המשפט קבע שהריסת המסגד ב־1992 (ראו להלן) הייתה לא חוקית, והורה שבמקום המסגד שייהרס יקבל הווקף המוסלמי (U.P. Central Sunni Wakf Board) מממשלת אוטאר פרדש שטח חלופי בן חמישה אקר (20 דונם) "במקום דומיננטי" בעיר כדי לבנות בו מסגד חלופי.
מצד אחד, ההחלטה היא ניצחון דרמטי לארגונים ההינדואיים שפעלו להריסת המסגד ולבניית מקדש לאל ראם, ומצד שני, היא, כמובן, מפלה כואבת למיעוט המוסלמי הגדול בהודו, והיא מצטרפת להחלטה דרמטית אחרת מלפני מספר חודשים על סיפוח חבל קשמיר להודו.
החלטות אלו, כך נראה, מציינות את ביסוסו של שינוי מאזן הכוחות בפוליטיקה ההודית ומבטאות, אולי יותר מכול, את השינוי שעברה הודו בשנים האחרונות. בהחלטות אלו מימש ראש ממשלת הודו, נַרֶנְדְרַה דַמוֹדַרדַס מודי, את שתי הבטחות הבחירות המשמעותיות ביותר שלו. ראש הממשלה אף יצא בקריאה לציבור ההודי, מוסלמים והינדואים כאחד, לכבד את פסק הדין ולשמור על הסדר. בה בעת הועמדו כוחות הביטחון בכוננות במקומות המועדים מחשש להתפרצות מהומות. נכון לרגע זה נראה שלמרות "ההלם של הארגונים המוסלמים", ההחלטה מתקבלת בשקט יחסי. עם זאת, קשה לדעת כיצד תשפיע החלטה זו על עתידם של אתרים קדושים נוספים השנויים במחלוקת, כמו המסגד המרכזי בוורנסי ומאות אתרים אחרים הפזורים ברחבי הודו, שבהם נבנו מסגדים על חורבות מקדשים קדומים.
רקע היסטורי ומשפטי קצר
לפנינו, למעשה, סיפור על מסגד מוסלמי חשוב שבנה מיר באקי, גנרל בצבאו של באבור המוגולי, ב־1528. לטענת ההינדואים, המסגד הזה (כמו רבים אחרים בהודו) נבנה לאחר שנהרס המקדש לאל ראם שעמד במקום (ועל כך הייתה מחלוקת עובדתית – האם אכן היה במקום מקדש לאל ראם?). בזמן המרד הגדול בהודו ב־1857 (נגד הבריטים), וכדי למנוע את החיכוך בין הינדואים למוסלמים בשטח המריבה, חילקו הבריטים את המתחם בין ההינדואים למוסלמים. המוסלמים התפללו בתוך המבנה, וברחבה הגדולה בחוץ התאפשר פולחן הינדואי.
כבר ב־1885 פנו ההינדואים לבית המשפט כדי לאפשר את חידוש בניית המקדש במקום המסגד. מאז ועד הפסיקה האחרונה התקיימו אין־ספור דיונים משפטיים ונעשו ניסיונות פשרה רבים שלא צלחו. נוסף על כך, בתי המשפט במדינה הטילו על המשטרה ההודית לאכוף את הסטטוס קוו במקום – מצב שאותגר שוב ושוב על ידי פעילים הינדואים.
ב־1934 אירעו המהומות הראשונות במקום והמסגד ניזוק. אירוע חשוב נוסף אירע בדצמבר 1949, אז הוצבו (או "התגלו באופן מסתורי־ניסי") פסלי אלים בתוך חלל המסגד. בעקבות זאת חדלו המוסלמים להתפלל במקום. ב־1993 נחקק חוק מיוחד שהעביר את השטח לידי השלטון המרכזי בדלהי, ובעקבות הוראת בית המשפט מ־2003 ערכה רשות העתיקות ההודית חפירות ארכיאולוגיות במקום כדי לקבוע אם היו במקום אתרי פולחן קדומים למסגד.
לאחר מתח בן מאות שנים ועימות בעל מוטיבים לאומיים־דתיים שראשיתו במאה ה־19 זכתה הודו בעצמאותה מהאימפריה הבריטית ב־1947. באותה השנה נעקרו מיליוני הינדואים ומוסלמים מבתיהם, או עקרו מרצונם, על פי "חלוקה" שהובילה להפרדה טריטוריאלית־מדינית בין הינדואים למוסלמים (הקמת פקיסטן ומזרח פקיסטן, כיום בנגלדש). מסוף שנות השמונים נהרגו בהתפרעויות באתר עשרות בני אדם מירי של כוחות הביטחון. בעקבותיהן פרצו מהומות בין הינדואים למוסלמים בכל רחבי הודו, ובהן נהרגו על פי ההערכה אלפי בני אדם.
ב־1992 הסתערו מאות אלפי הינדואים זועמים על המתחם והרסו בידיהם את המסגד. כוחות הביטחון ההודים נכשלו במניעת הרס המסגד (ולמעשה עמדו מהצד). האירוע גרם לטראומה לאומית בעלת השלכות פוליטיות שתוצאותיה ניכרות עד היום: אמינות המדינה נפגעה, היציבות הפוליטית התערערה, ברחבי הודו נערכו פרעות במוסלמים ובארצות מוסלמיות נערכו פרעות בהינדואים והשנאה ההדדית הרקיעה שחקים. נוסף על כך הוחרפו העוינות והמתח הצבאי בין הודו לפקיסטן. אפשר אף לקשור בין התהודה הציבורית של הרס המסגד, לבין עלייתו של ראש הממשלה הנוכחי של הודו נַרֶנְדְרַה דַמוֹדַרדַס מוֹדי לשלטון ב־2014.
הודו הענקית וישראל הקטנה שונות מאוד זו מזו, ועם זאת, נראה שבהקשר של "המקומות הקדושים" – המסגד באיודיה ומסגד אל־אקצא בהר הבית – אפשר להצביע על כמה קווי דמיון. דמיון זה לא חמק מעיני החוקרים, ואכן הספרות המחקרית משווה בין המקרים. הפילוסוף היהודי־אמריקאי מייקל וולצר אף השווה בספרו "פרדקוס השחרור" (2015) בין הודו לישראל בהקשר של התחזקות המגמה הלאומית־דתית בשתי המדינות על רקע החלשות ההגמוניה החילונית־ליברלית של דור המייסדים. כיום שתי המדינות חולקות אתגר בעייתי של "מדינה יהודית" ו"מדינה הינודאית" שבהן מיעוט מוסלמי גדול.
אל־אקצא בסכנה?
גם אם מרכזיותו של מתחם המריבה באיודיה נופל בחשיבותו הדתית־פוליטית ממתחם הר הבית–מסגד אל־אקצא, ההקבלה בשאלת שימור הסטטוס קוו ברורה, וראוי שנשים לב אליה. בשל מרכזיותו הדתית והלאומית הר הבית–מסגד אל־אקצא הוא מוקד המתרגם את המתחים הלאומיים בארץ לאלימות דתית בקנה מידה רחב מראשיתו של הסכסוך האלים בין יהודים לערבים בארץ ועד ימינו.
כזכור, בשנות השמונים זממו כמה קבוצות מחתרת יהודיות בעלות אוריינטציה דתית־לאומית להרוס את המסגד כדי להקים את בית המקדש. בשנים האחרונות חוזר חבר המחתרת היהודית יהודה עציון, שעמד מאחורי התוכנית לפוצץ את כיפת הסלע, ומדגיש שלא ויתר על החלום להרוס את מסגד כיפת הסלע, המבנה המונומנטלי הראשון שבנו המוסלמים בהיסטוריה, לפני 1,400 שנה, ולהקים במקומו את בית המקדש השלישי. השינוי בתפיסתו, מסביר עציון, הוא שהוא אינו סבור עוד שתפקידם של יחידים "לקחת את החוק לידיים", אלא לגרום לכך שאת בית המקדש תבנה מדינת ישראל באמצעות הרשויות השונות: הכנסת, הממשלה ובית המשפט. כעת, כפי שפסק הדין ההודי מלמד אותנו, כאשר המגמה הלאומית־דתית זוכה להגמוניה פוליטית, יכולה להינתן גם גושפנקא משפטית להרס מסגדים עתיקים ולבניית מקדשים הינדים עתיקים אף יותר (או מיתולוגיים) במקומם.
האם יש מוצא?
מאז התפתחות המשפט הבין־לאומי במאה ה־19 השתנו הנורמות הנהוגות בעולם. בעבר היה לגיטימי להרוס מבנה קיים ולבנות מחדש מבנה קדום שנהרס, או לבנות מבנה חדש במקומו. אולם הנורמות האלה עברו מן העולם, וחזרה לתפיסות שהתירו אותן תהיה רגרסיה מסוכנת. די לנו להיזכר בחיילי דאע"ש והטאליבן מנתצים מקדשים עתיקים בשם הפונדמנטליזם הדתי.
פסיקת בית המשפט בהודו עשויה לתת רוח גבית לארגוני המקדש הפועלים בירושלים. עוד מוקדם לאמוד את השלכות הפסיקה ההודית, אולם לא מופרך להעריך שהקמת המקדש ההינדואי על חורבות המסגד ההרוס תתרום תרומה מכרעת להעצמת הסכסוך בין הינדואים למוסלמים בהודו ולהחרפת המתיחות בין הודו לשכנותיה המוסלמיות.
אם המנהיגות הפוליטית רוצה לאפשר לבני האדם לשגשג ולחיות בשלום ובביטחון עליה להימנע ככל האפשר ממלחמות. לפיכך ראוי לשאול אם הכלים המשפטיים והפוליטיים הקיימים הם המתאימים ביותר ליישוב סכסוכים ולהפחתת מתחים במקומות קדושים הנתונים במחלוקת, או שמא מקומות שכאלה, שחל בהם סדר מסוג אחר, ניתנו לבני האדם למשמורת, אבן בוחן ליכולתנו לנהל את המציאות המורכבת בלי להגיע להכרעה, אלא באמצעות הסדרים מורכבים ורגישים שאפשר לכנותם לצורך העניין "מודוס ויוונדי" או "סטטוס קוו". עלינו, בני האדם, לנהל את המקומות הקדושים שלנו, בעיקר את אלו הנתונים במחלוקות, בזהירות וברגישות.
סביר להניח שאת הסכסוך בהר הבית–מסגד אל־אקצא אי אפשר לפתור רק באמצעות הכרעה משפטית. למעשה, את הסכסוך בהר הבית צריך, קודם כול, למתן על ידי הגעה להסדר מדיני עם הפלסטינים. עלינו לנהוג בזהירות ובאחריות במשמורת שהורישה לנו ההיסטוריה, שכן אותה ההיסטוריה תשפוט אותנו.
ד"ר שמעון לב הוא חוקר גנדהי והודו המודרנית ומתמחה ביחסי הודו וישראל, צלם אמן ואוצר "ההר" תערוכת צילומי הר הבית המוצגת בימים אלו במוזיאון מגדל דוד בירושלים.
ערן צדקיהו הוא דוקטורנט במכון למדע המדינה בפריז, חוקר לאומיות דתית בהקשר של הר הבית.
