בעתות משבר נזנחות השאלות האסטרטגיות לטובת העיסוק הטקטי: מי חוסל? מה היה תפקידו? האם ראש הממשלה רצה במשבר הנוכחי מסיבות לא ענייניות? מה אורך הסבב? ואילו השאלות הגדולות, האסטרטגיות, נדחקות לקרן זווית.
השאלה האסטרטגית החשובה ביותר כעת היא: מה עשתה ישראל מאז נכנסו לתוקפן הבנות צוק איתן לפני חמש שנים כדי להפוך שקט זמני ברצועה לשקט קבוע? התשובה: כמעט כלום.
משוחחים בעצלתיים
שיחות הרגיעה בין ישראל לחמאס, בתיווך מצרים, מתנהלות בעצלתיים, אם הן בכלל מתנהלות. שרי ממשלת הליכוד ואחרים הציגו פתרונות למשבר כבר לפני שנים. השר ישראל כץ הציע להקים אי מלאכותי עם נמל מול חופי עזה עוד בשנת 2011 והשיק קמפיין מתוקשר לקידום הרעיון ביוני 2016. השר ליברמן תמך בהקמת רציף ימי לעזה בקפריסין לפני שנה וחצי. ראש אמ"ן לשעבר וכיום מפקד פיקוד דרום, האלוף הרצי הלוי, התריע בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת כבר בפברואר 2016 כי המצב הכלכלי הנפיץ ברצועת עזה עלול להוביל למלחמה מול ישראל. הכתובת, כמו שאומרת הקלישאה, כבר מזמן על הקיר.
היום, לאחר חיסולו של מח"ט הג'האד האסלאמי בהאא' אבו־אלעטאא, העדיפו במערכת הביטחון לטפוח לעצמם על השכם ולשמוח על חיסול מדויק וממוקד של איש טרור בכיר. אין להאשימם בכך, תפקידו של הצבא הוא לספק פתרונות צבאיים, אך הכישלון המדיני המהדהד, שבגינו מתגלגלת ישראל לסבבי אלימות בלתי נגמרים מול הרצועה, נותר יתום.
במסיבת העיתונאים שכינס, לצד הרמטכ"ל וראש השב"כ, העדיף ראש הממשלה נתניהו להתמקד ב"פצצה המתקתקת" שהיה אבו־אלעטאא', במקום ב"פצצה המתקתקת" כבר שנים – רצועת עזה כולה. פצצה זו מתקתקת זמן רב הרבה יותר, וחבלנים – בדמות מקבלי ההחלטות בממשלה – אינם בנמצא. הלוא קל הרבה יותר לחסל אדם אחד מ"לחסל" בעיה תשתיתית אסטרטגית המשפיעה על מיליונים. "ישראל אינה מעוניינת בהסלמה, אבל נעשה כל מה שיידרש כדי להגן על עצמנו", אמר נתניהו במסיבת העיתונאים. אך תפיסה צרה וקצרת רואי זו של הגנה עצמית, לצד הטעיית הציבור בדבר הנכונות לעשות "כל מה שיידרש", יובילו בהכרח להעמקת הלחימה מול הרצועה.
כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. אין ממשלה ואין אופוזיציה. אולם, את מי משרתת בעת הזאת היעדרה של אופוזיציה?
תסכול ברחוב הפלסטיני
בצד הפלסטיני אפשר לזהות חידלון מדיני דומה. שיחות הפיוס הבלתי נגמרות בין פת"ח לחמאס, לצד חוסר הרצון לערוך בחירות כלליות לפרלמנט ולנשיאות כבר 13 שנה, מעלים את רף התסכול והנואשות ברחוב הפלסטיני. לחלל שנוצר נכנסת איראן המממנת את הג'האד האסלאמי (ובמידה פחותה את חמאס). כמו בפוליטיקה הישראלית, גם בשטחי הרשות הפלסטינית הגורמים הפעלתנים זוכים בכל הקופה. שוב ושוב אשליית ה"סטטוס קוו" שמקדם נתניהו מתנפצת לרסיסים על קרקע המציאות, והגורם הלוחמני ביותר בשטח זוכה במרב היוקרה הציבורית.
דווקא בעת הזאת תפקידה של התקשורת נעשה מכריע ועליה להציג את השאלות הקשות. הנה כמה דוגמאות לשאלות רלוונטיות שעל עיתונאי ישראל לשאול את המנהיגים, ובראשם נתניהו:
מדוע לא הושלם הסכם רגיעה עם חמאס עד כה? מהן דרישות חמאס להשלמת עסקת חילופי אסירים, ומדוע מסרבת ישראל לדרישות אלה?
חמאס דורש זה זמן רב מישראל להתיר כניסה של פועלים פלסטינים לעבודה בישראל כתנאי לרגיעה ארוכת טווח. התנאים הפיזיים לכך כבר קיימים – מסוף נוסעים ענק במעבר ארז, ובו אפשרות לבדיקה ביומטרית של הנכנסים, בדומה למעברים בגדה המערבית. מדוע ישראל מסרבת לכך?
מה מצב תכנון הנמל ברצועת עזה? האם מדובר בסרבול בירוקרטי, בהתנגדות ביטחונית, או בחוסר מעש ממשלתי?
האם חמאס נקב בפרק זמן שבו הוא מוכן להתחייב לרגיעה מול ישראל בתמורה למילוי תנאיו? אם כן, מהו?
האם חמאס מסוגל לשלוט בירי הרקטות של הג'האד האסלאמי ונמנע מכך, או שההסלמה האחרונה היא אינדיקציה לאיבוד שליטה שלו? מהן ההשלכות של איבוד שליטה מסוג זה?
את שביעות הרצון הישראלית המוכרת מההצלחה המבצעית יש להמיר בדחיפות בתביעה לשינוי מהותי ביחסים האסטרטגיים של ישראל עם רצועת עזה.
