באוגוסט 2019, לאחר הפגנות אזרחיות ממושכות שהובילו להדחת הדיקטטור הסודאני אל־בשיר ולאחר מכן הכשילו ניסיון עקוב מדם להשליט שוב משטר צבאי במדינה למודת ההפיכות הצבאיות, נחתם בסודאן הסכם להקמת ממשלת מעבר משותפת לאופוזיציה האזרחית ולמועצה הצבאית. ממשלת המעבר תפעל עד לעריכתן של בחירות דמוקרטיות בשנת 2022.
אף שהסכם הרוטציה בממשלת המעבר אינו מושלם, ומעלה ספק לגבי יכולתם של הנציגים האזרחיים במוסדות המעבר לרסן את הצבא ולהחזיק באופן שווה במושכות השלטון, תחושת ניצחון כמעט אופורית שוררת במדינה. דווקא בימים אלו, העיתונאי הסודאני מוחמד מוח'תאר מוחמד הביא בכתבה לאתר דרג' את תגובותיהן של הנשים שהובילו את ההתקוממות האזרחית בסודאן וכעת, עם כינון ההסדר הפוליטי החדש, מקומן עלול להיפקד שוב ממוקדי הכוח – הפעם במפה הפוליטית החדשה שעמלו במו ידיהן להשיגה.
קואליציית החירות והשינוי – קואליציית ארגוני המחאה שהוקמה בסודאן בינואר 2019 והובילה גילויי מרי אזרחי לא אלים כהפגנות ענק ושביתות – ניהלה משא ומתן עם מועצת המעבר הצבאית, ובסופו נחתם הסכם לחלוקת סמכויות בתקופת שלטון המעבר עד לבחירות הדמוקרטיות ב־2022. במסגרת ההסכם, המועצה הריבונית שתנהיג את סודאן בתקופת המעבר מורכבת מחמישה נציגים מכוחות החירות והשינוי, חמישה נציגים של הצבא, ונציג נוסף הנבחר בהסכמה בין שני הצדדים. ב־21 באוגוסט, לאחר פרסום כתבתו של מוחמד, נבחרו למועצה הריבונית שתי נשים: האקדמאית האקטיביסטית עיישה מוסא א־סעיד והשופטת לשעבר רג'אא ניקולא עבד אל־מסיח. עוד פורסם כי בממשלת המעבר, שתמנה 20 שרים, יכהנו ארבע שרות.
עם זאת, מוחמד כותב כי בשלבים שקדמו להכרזה הסופית על הרכב המועצה הריבונית, רבות הביעו את אכזבתן מכך שמקומן נפקד מהמשא ומתן על העברת הסמכויות של שלטון המעבר לידיים אזרחיות. אחת המוחות הייתה הפעילה והעיתונאית סארה דיף אללה, שכתבה בפייסבוק: "הנשים יצטרכו לקחת את ההזדמנויות המגיעות להן בעוצמה ובכוח הזרוע, לא באמצעות הודעות גינוי ותוכחה". הדיון שהתלקח ברשתות החברתיות עבר לפסים מעשיים כשפעילות התייצבו מול משרדי התאחדות העובדים המקצועיים של סודאן, ארגון גג של בעלי מקצועות משכילים, שמילא תפקיד מרכזי באירועי המחאה והוביל שביתות ענק בהיותו חבר בקואליציית כוחות החירות והשינוי. הפעילות המפגינות דרשו מנציגי הארגון ליישם רף הוגן לייצוג נשים. הכיתוב על אחד השלטים שנשאו האשים: "בהפגנות מודים לנו ובמו"מ לא מדברים איתנו".
אין ספק שחלקן הפעיל של הנשים בהנהגת המחאה ובהובלת ההפגנות, למרות אלימות מנגנוני הביטחון, סיפק דחיפה מורלית ומעשית. מוחמד מציין כי הנוכחות הנשית במאבק בולטת בהשוואה לשתי המהפכות העממיות הקודמות בסודאן, זו שהפילה את הלוטננט גנרל אבראהים עבוד ב־1964 וזו שהפילה את הפילדמרשל ג'עפר נומירי ב־1985. גם המתווך בשיחות המשא ומתן, שליח האיחוד האפריקני לסודאן מוחמד אל־חסן ליבאת, התריע במעמד חתימת ההסכם כי "הנשים הסודאניות שיחקו תפקיד מרכזי במהפכה, ויהיה זה עוול אם לא יהיה להן ייצוג הוגן במוסדות המעבר".
אך הנשים הסודאניות יודעות כי מורשת בת שלושה עשורים של הדרה אידאולוגית אינה נמחקת בן לילה, וחוששות כי ייצוגן יוסיף להיפגע גם בתקופה הקרובה. הן מוסיפות להיתקל במכשולים בפני השתלבותן במפלגות ובגופים הפוליטיים, בארגוני החברה האזרחית ובחוגים האקדמיים. הפעילה פאדיה ח'לף סבורה שהמהפכה היא נקודת ההתחלה של דרך ארוכה לשיקום זכויותיה המקופחות של האישה הסודאנית, סוגיה הדורשת מאבק נשי עיקש ומתמשך. לדבריה, "שלטון הפטריארכיה נותר על כנו, וזה תקף גם לגבי כוחות החירות והשינוי. מה שקרה כאן לנשים הוא למעשה ההדרה בהתגלמותה".
"אין כמעט שום ייצוג לנשים במשלחת המשא ומתן, למעט חריגות בודדות", אומרת תהאני עבאס, פעילה ביוזמה שכותרתה "לא לדיכוי נשים". גם אלאא סלאח, סטודנטית בת 22 להנדסה – שהפכה לסמל המהפכה כאשר תצלום שבו היא נראית מנצחת על קהל המפגינים בשירת סיסמאות מחאה הפך ויראלי, ומשך סיקור עולמי למחאות בסודאן – אמרה שאינה יכולה לקבל חוסר ייצוג לנשים בכוחות החירות והשינוי. העיתונאית אמל הבאני מוסיפה שרוב חברי משלחת המשא ומתן הם גברים שאינם נמנים עם מגיני הסוגיות המגדריות וחלקם אף פעלו לפגיעה בזכויות נשים. האדיה חסב אללה, מרצה באוניברסיטת אל־אחפאד לבנות, מסכימה שהכוחות הקוראים לשינוי טרם קידמו הלכה למעשה שינוי ביחס למעמד האישה: "אבן הבוחן היא השתתפות הנשים בתקופה הקרובה, והיא תחשוף אם כוונות השינוי רציניות או לא". לדבריה, חוסר האיזון בייצוג המגדרי במוסדות שלטון המעבר מוכיח שהמנטליות הישנה עודנה מושלת בכיפה, וכל עוד זה המצב – המהפכה טרם הושלמה.
בטיוטת החוקה לתקופת המעבר נקבע כי שיעור ההשתתפות המינימלי של נשים במועצה המחוקקת יעמוד על 40%. אך המסמך אינו קובע במפורש את שיעור ייצוג הנשים במועצה הריבונית הזמנית ובמועצת השרים, והדבר מעיב על השתלבותן של נשים בהנהגת מוסדות המעבר; המועצה הריבונית הזמנית היא ממלאת מקום הנשיא בתקופת שלטון המעבר, לפי סעיף 10 לטיוטת החוקה הסודאנית לתקופת המעבר, שעליה חתמו נציגי הצבא ונציגי כוחות החירות והשינוי בתחילת אוגוסט 2019.
בתגובה לכך קמה יוזמת "קמפיין ה־50%", הדורשת השתתפות נשית שוויונית בכל מוסדות המעבר כדי להבטיח שסוגיות של שוויון מגדרי לא יידחקו מחוץ לסדר העדיפויות של הממשלה הבאה. התאחדות נשות סודאן, שפרסמה את הדרישה, הכריזה כי "זכותנו כנשים לדרוש חלוקה שוויונית של 50% בכל התחומים, בהתאם לכישורינו ולא לפי מיננו". ההתאחדות, שהוקמה ב־1952 בעיצומו של המאבק הלאומי לעצמאות בסודאן, כללה בשיאה 15 אלף חברות ונחשבה לאחד מארגוני הנשים הבולטים והאפקטיביים ביותר ביבשת אפריקה. לאחר עליית שלטון אל־בשיר ב־1989 הוגלתה מנהיגת הארגון, פאטמה אחמד אבראהים, ופעילותיו נאלצו לפעול במחתרת במשך שלושים שנה, עד להדחתו של אל־בשיר בשנה האחרונה.
מוחמד מתייחס בקצרה לרקע ההיסטורי של מעורבות נשים בחיים הציבוריים בסודאן. הוא מזכיר כי בשנת 1965 השיגו הנשים זכות לבחור ולהיבחר, והאישה הנבחרת הראשונה נכנסה לפרלמנט – ראשת התאחדות נשות סודאן דאז, פאטמה אחמד אבראהים. אחריה נרשמה עלייה רציפה בשיעור ההשתתפות הפוליטית של הנשים, שבשיאו הגיע ל־60%. חוק הבחירות האחרון קבע רף מינימלי של 30% נשים במועצה המחוקקת. ובכל זאת, אף אישה סודאנית לא הגיעה למוקדי קבלת ההחלטות. מוחמד מצטט את הפרשן הפוליטי מאהר אבו ג'וח, שהכריז כי "אם יהיו נשים במועצת ההנהגה זה יהיה תקדים היסטורי. מאז קבלת העצמאות ב־1956 שום אישה לא מונתה למועצות ההנהגה ולא לנשיאות המדינה. התפקיד הבכיר ביותר שנשים הגיעו אליו במשטר האחרון הוא יועצת לנשיא, או מינויה של ד"ר פאטמה עבד אל־מחמוד לשרה הראשונה, בימי משטר מהפכת מאי". אבו ג'וח מכוון לתקופת שלטונו של ג'עפר א־נומיירי, שהחלה ב־1969, לאחר "מהפכת מאי" שבה הדיח עם קצינים אחרים את הנשיא המכהן אסמאעיל אל־אזהרי.
הנשים הסודאניות חוו דיכוי לכל סוגיו בתקופת משטר התנועה האסלאמית של אל־בשיר, מזכיר מוחמד, ובהם מעצרים, איומים וגירוש, שלא לדבר על ההתעללות בנשים בעימותים המזוינים בחבל דארפור, במחוז דרום כורדופאן ובמחוז הנילוס הכחול. האם ההישג הפוליטי של ההסכם, הוא תוהה, יביא גם את הצדק המיוחל לנשות המדינה?
