מתראס הוא במה דיגיטלית לענייני פלסטין ומאבק בכיבוש. סוהייר אסעד, משפטנית ופעילה פוליטית, פרסמה באתר מאמר הנוגע להדרת הנשים בפוליטיקה הפלסטינית. כפי שהיא מדגימה במאמר, הדרה זו מתייחסת בין היתר להשתלטות הגברית על מאבקים של נשים.
אסעד פסימית: מזה זמן היא חשה שאין תקווה בפוליטיקה הפלסטינית. מה שהצית בה זיק תקווה אירע ב־26 בספטמבר 2019, אז יצאו אלפי נשים לרחובות פלסטין ולמקומות אחרים בקריאה: "נשות פלסטין יוצאות להגדיר מחדש שחרור לאומי". הן יצאו כדי לומר שלא יעברו יותר בשתיקה על הסבל שלהן, ודיברו לא רק בשם נשים בשולי המרחב הציבורי והעשייה הפוליטית, אלא גם בשם נשים שסבלו הדרה בתוך המסגרות הפוליטיות בפלסטין, חוו אלימות מסוגים שונים וחיות בפחד יומיומי.
זמן קצר לפני שיצאו הנשים לתהלוכה, נגלתה שוב הדרה זו – עם פרסום רשימת "הנחיות פעילוּת" מטעם אקטיביסטים פוליטיים. הגברים הללו למעשה סחטו את הנשים, והן מצאו עצמן במבחן בנוגע לפטריוטיות שלהן ובצורך להוכיח את יכולתן להיות פעילות פוליטיות. המאבק למען כבוד הנשים וביטחונן, טוענת אסעד, הוא שכבה נוספת על המאבק הלאומי.
הסיבה להנחיה "לשאת את תמונות האסירות", למשל, איננה ברורה: האם גברים מציבים אתגר בפני נשים, או שהם בסך הכול דואגים לאפקטיביות של המאבק? אסעד עצמה סבורה שנשים אינן חייבות להוכיח לאף אחד את הצורך שלהן להיאבק באימפריאליזם. במשך שנים, הן הציעו פוליטיקה שונה של שחרור עממי, אך שוב ושוב מצאו את עצמן עומדות מול "שחרור לאומי" המתאפיין כביכול ב"רציונאליות" וב"פרגמאטיות", שני מושגים שהתחברו היטב לפוליטיקה גברית אלימה. הגברים בפוליטיקה מאשימים את הנשים לרוב ברגישות מוגזמת, בפזיזות ובחוסר ניסיון פוליטי, וטוענים כי בעיותיהן של נשים ושל אוכלוסיות מדוכאות נוספות יצטרכו לחכות עד לאחר השחרור. בשלב הנוכחי, טוענים הגברים, נדרש "קונצנזוס עממי". הקונצנזוס הזה, מדגישה אסעד, נבנה במשך שנים על גופן ועל נפשן המותשים של נשים.
אסעד סבורה כי לאחר שנים של פעילות נשית נגד האימפריאליזם, חלה נסיגה במעמדן. נשים החלו להסתתר, חסרות ביטחון, מאחורי גברים שהשרישו תפיסה פוליטית שזלזלה בנשים ובילדים. הן חוו אלימות, הדרה ודיכוי בבית ומחוץ לבית, גם במקומות שבהן ציפו באופן טבעי להגנה. בתנועות, במפלגות ובארגוני מאבק שפעלו בהם נשים, הן היו נתונות לשליטתם של גברים תוקפניים מינית ומילולית שנטלו לעצמם זכויות יתר.
הנשים המפגינות יודעות היטב מה הן רוצות: הגדרה מחדש של שחרור לאומי בפלסטין. אותן שנים ארוכות שבמהלכן הן הורחקו מעשייה פוליטית, לימדו אותן מה טיבו של אותו שחרור: "מולדת חופשית עם נשים חופשיות". שחרור לאומי אינו רק שחרור מהאימפריאליזם הישראלי, אלא מאבק לשיתוף ציבורי של כאבם ושל רגשותיהם של אנשים פרטיים במטרה לגבש רגש וסיפור ציבורי קולקטיבי. במילים אחרות, הבנה של כאב אישי היא תנאי בסיסי לעשייה פוליטית צודקת ומשחררת. כך, עוני אינו כישלון אישי, אלא שאלה שנוגעת למערכת כלכלית מקפחת, ורצח של אישה אינו רק עניין משפחתי פנימי, אלא תוצאה של חברה דכאנית ואלימה. סולידאריות אמיתית תבסס תהליך מרפא שבו המדוכאים ישתפו בתחושות הכאב והמצוקה, יבינו את הסיבות לקיומם ויהפכו את הבעיה הפרטית כביכול שלהם לקולקטיבית.
הכמיהה לתהליך מרפא זה הציפה את המפגינות מול האלות של חיילי הכיבוש בשער שכם, אך גם מול בית החולים ברמאללה ובמקומות נוספים שבהם יש למערכת הרפואית ולמערכות אחרות חלק באלימות יומיומית. בכל המקומות הללו, הנשים הן מוכות וחסרות הגנה. זהו המסר של מחאת הנשים: לאחר שנים רבות, הן תופסות את רסן ההנהגה בכוח סיפוריהן האישיים. הסיפור יתחיל מהן.
היום ישתדלו הנשים ואולי גם ייכשלו, כותבת אסעד. אם גברים הם שותפים אמיתיים למאבק, הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות הוא להבין את חוויות חייהם שלהם, את זכויות היתר שלהם ואת המשמעות המתמשכת של ההחזקה בזכויות הללו. לא הנשים צריכות לספק תשובות, אלא הגברים.
