במערב יש אנשים שלא מתייחסים ברצינות להתקפות על מוסלמים או ללעג להם, וכאלה שרואים בטקסטים שעושים זאת – אמצעי לעורר סנסציות בתקשורת. זו הסיבה אפוא לטבעיות שבה מגזין בריטי ידוע פרסם מאמר של כותב שמעלה הצעה איך למנוע ממוסלמים בבריטניה להצביע בבחירות הכלליות שנערכו ב־12 בדצמבר. בלב המהומה שעורר עניין זה, מובן מאליו שהמוסלמים החיים בבריטניה לא האמינו לתירוצים של רוד ליטל, כתב במגזין הספקטייטר, שטען שהוא בסך הכול כתב "מאמר סטירי", ש"מדובר בבדיחה" או ש"הקטע המדובר הוצא מהקשרו". ליטל אמר דברים אלה כדי להדוף את דברי הביקורת הרבים שהופנו נגדו ונגד מאמרו, בין היתר משר האוצר הבריטי סאג'ד ג'אוויד ומראש עיריית לונדון סאדיק ח'אן, ששניהם מוסלמים.
מה מצחיק פה בדיוק? איפה הסאטירה? למה לעשות דה־הומניזציה למוסלמים? ואיך בדיוק מצפים מכ־3.5 מיליון מוסלמים בריטים להסכים שילעגו להם בצורה גזענית? אלה כמה מהתגובות לקטע במאמרו של לידל שעוסק בדיונים סביב מועד הבחירות המוקדמות בבריטניה, ושבו הוא כתב: "אני הייתי בוחר ביום שבו האוניברסיטאות סגורות; ואסור למוסלמים לעשות דבר מתוך פחד שמא הם יגיעו לגיהינום או משהו כזה".
למול כל הביקורות, הודה עורך הספקטייטר פראזר נסלון שהמאמר לא היה צריך להתפרסם כפי שפורסם, אולם הוא הגן על זכותו של המגזין לכתוב בצורה סטירית, ולא התנצל בצורה מפורשת בפני המוסלמים בעקבות המאמר. הדבר לא ריצה אנשים רבים שבעיניהם המאמר כלל אינו מצחיק, אלא גזעני כלפי מוסלמים ואסלאמופובי. חלק גם טענו שלידל לא היה מעז לטעון שיש למנוע מיהודים להצביע בבחירות, למשל, כי אז גלי הביקורת וההאשמות בגזענות שהיו מופנים נגדו היו בהכרח עזים יותר.
אבל מדוע שלידל ירצה למנוע ממוסלמים להצביע? התשובה הראשונה שניתן להעלות על הדעת היא שהוא חושש שאם המוסלמים בבריטניה יצביעו, הבחירות לא יסתיימו בתוצאה שהוא מייחל לה. כידוע, לידל, הספקטייטר ועורכו, נמנים עם מחנה הימין בבריטניה ועם התומכים בממשלת השמרנים ובבוריס ג'ונסון. אולי חלק מתומכי הימין סבורים שאם ישללו מהמוסלמים בבריטניה את האפשרות להצביע, יגברו סיכוייה של המפלגה השמרנית לזכות ברוב בפרלמנט. אולם, מעבר לכך שתשובה זו נגועה בגזענות, היא גם אינה נכונה. המוסלמים בבריטניה מצביעים גם למפלגת הלייבור וגם לשמרנים, שכן כשאר המצביעים, הם שוקלים למי להצביע על סמך המצב הכלכלי, על סמך החינוך, על סמך שייכותם האידיאולוגית ולפי איזו מדיניות תשפר את מצבם, אבל לא על סמך הדת. המוסלמים אינם גוש מצביעים אחד, ומבחינה היסטורית, הם אינם מצביעים לאותה מפלגה. לכן הצגתם ככאלה אינה מדויקת ואינה אובייקטיבית. לידל ודאי יודע זאת כפי שהוא יודע שיש גם מוסלמים בריטים שמצביעים למפלגה השמרנית.
מאחורי העמדה של לידל – שאותה הוא ניסה להסתיר מאחורי "הומור" – ניצבות אסלאמופוביה וההנחה שללעוג למוסלמים, לתקוף אותם או להפחית ממידת הבריטיות שלהם – הם דבר של מה בכך. הסלחנות שגילה עורך הספקטייטר כלפי המאמר, העובדה שהוא פורסם כפי שהוא וההתנצלות שלא הייתה, הן עדות לתופעה נרחבת יותר: הסלחנות הרבה שמגלים אמצעי התקשורת בבריטניה כלפי האסלאמופוביה וכלפי פרסום כתבות ומאמרים פוגעניים כלפי מוסלמים בתירוצים שחוקים כמו "זה הומור תמים" ו"הדברים הובנו בצורה שגויה".
בלב הסערה סביב מאמרו של לידל, אירח רדיו 4 השייך ל־BBC את דאגלס מוראיי, חבר לשעבר במפלגת הימין הלאומנית UKIP, שכותב גם הוא בספקטייטר. מוראיי אמר בלי היסוס במהלך הריאיון ש"אנחנו זקוקים לפחות אסלאם" בבריטניה. בערוץ סקיי ניוז, לורד מלקולם פירסון, חבר לשעבר ב־UKIP ואחד האישים הידועים בעוינותם לאסלאם, הזהיר במילים מלאות שנאה מפני "סכנת כיבוש דמוגרפי של בריטניה" בידי המוסלמים שמשתלטים עליה. עוד הוא אמר ששיעורי הילודה של המוסלמים גבוהים פי 10 משאר הבריטים וש"בעוד 12 שנים, 11 ערים [בריטיות], ובירמינגהם ביניהן, תהיינה בעלות רוב מוסלמי". הוא אף הוסיף ש"אחד האישים המוסלמים הבולטים בעולם אמר לאחד מחבריי: לא באמת נצטרך להמשיך לפוצץ אתכם, אנחנו צריכים פשוט לחכות, כי אנחנו נשתלט על התרבות שלך דרך הקלפיות".
כבר שנים שהימין הקיצוני בבריטניה משתמש במושג "נשק דמוגרפי" ברשתות החברתיות, אבל כשהוא חודר לערוצי הטלוויזיה ולתחנות הרדיו, יש להגיב על כך באופן מיידי, מה שלרוב לא קורה בשידור חי. לעיתים, מנפחים במכוון את מספר המוסלמים בבריטניה במטרה ברורה: להפיץ את טענות הימין הקיצוני שהמוסלמים מהווים סכנה דמוגרפית ותרבותית ומאיימים על זהות המדינה. אומנם נכון שמספר המוסלמים בבריטניה גדל, אבל הם מהווים רק 4.4% מהאוכלוסייה, כך שההנחה שהם "משתלטים" על בריטניה מגוחכת לחלוטין. מה גם שמי שנולד כמוסלמי איננו בהכרח קיצוני ומאיים על הזהות הבריטית באופן שצריך לסגור אותו בגטאות, כפי שטוענים בימין הקיצוני. כמו כן, מתעלמים מכך שכמחצית מהמוסלמים בבריטניה חיים באזורים העניים ביותר בה, ולמרות העוני, מיליוני מוסלמים נוטלים חלק פעיל בחיי החברה, כמו למשל סאג'ד ג'אוויד וסאדיק ח'אן, בנים למהגרים שעבדו כנהגי אוטובוס בבריטניה.
העוינות כלפי המוסלמים גוברת בבירור במדינות רבות במערב והיא ניזונה מהטרור ומסוגיית המהגרים. בבריטניה, ניכר שהברקזיט העצים את גל העוינות כלפי המוסלמים וכלפי המהגרים, שכן הימין הקיצוני הגביר את קולו. מסיבה זו, מאמרים כמו מאמרו של לידל מוסיפים שמן למדורה בזמן שבו רבים סבורים שמערכת הבחירות הקרובה, שתיסוב סביב הברקזיט, תהיה סוערת ותעלה לסדר היום סוגיות שהימין הקיצוני ינצל כדי להעצים את העוינות נגד בני המיעוטים ונגד המהגרים. באווירה כזו, אין לתרץ קריאה למנוע ממוסלמים להצביע בטענה שמדובר ב"בדיחה".
עת'מאן מירגני הוא עיתונאי סודני, עורך היומון א־תיאר. המאמר במקור התפרסם בא־שרק אל־אווסט, יומון סעודי המתפרסם בלונדון. תרגם מערבית: און דגן.
