סערה ציבורית מתחוללת בשטחים, ובמיוחד בחברון, בעקבות פרסומו של גילוי דעת מטעם כמה נכבדי שבטים בגדה המערבית בתום כינוס במתחם חמולת א־תמימי בחברון. למפלגת השחרור האסלאמית הייתה נוכחות בולטת בכינוס, מה שעורר כלפיה את ההאשמה שהיא שעמדה מאחוריו ועשתה שימוש ציני בשבטים. בכינוס נכחו גם בכירים מטעם חמאס.
גילוי הדעת דחה את הצטרפותה של הרשות הפלסטינית ל"סידאו", האמנה הבין־לאומית לביעור כל צורות האפליה כלפי נשים (CEDAW). רוב החברה הפלסטינית מתנגד לחתימה על האמנה מנימוקים דתיים, ולכן הסעיפים שעוררו ביקורת בגילוי הדעת היו הסעיפים שעסקו בהתערבות בעבודתם של שופטים, אמצעי תקשורת ועיתונאים, וכן התביעה לסגירה של מוסדות פמיניסטיים בשטחים. תגובות אלו הזכירו את התנהלותה של דאע"ש בעיראק ובסוריה.
נוסח גילוי הדעת מעיד כי מפלגת השחרור אכן עומדת מאחוריו, ומטרתה היא לכפות את סדר היום שלה באמצעות כוחם של השבטים ובצל התחרות הפנים־מפלגתית הפלסטינית.
בעבר עמדו השבטים לצד השלטונות. בתקופת השלטון הירדני בגדה המערבית, בשנים 1967-1948, העניקה הממשלה למוח'תארים מעמד חשוב בחברה הפלסטינית, סמכויות ביורוקרטיות, סיוע כספי, ואף סמכות לפתרון בעיות מול הרשויות. חלק מהמוח'תארים שמרו על היחסים עם ירדן גם לאחר כיבוש הגדה על ידי ישראל, והם המשיכו לעמוד בקשר עם עמאן ולהיפגש עם בכירים ירדנים, ובהם אף המלך חוסיין ואחריו עבדאללה השני.
בתקופת הכיבוש ניסתה ישראל לייצר בעלי שיח נוחים לה מקרב השבטים ולכפות אותם על החברה הפלסטינית. היא אף העניקה להם הקלות מסוימות בתנועה ורישיונות בניה. אולם יוזמת "אגודות הכפרים", שהחלה בחברון, כשלה. תפקידו של השבט ושל המוח'תאר נותר מצומצם לעניינים משפחתיים וחברתיים ויישוב סכסוכים לפי המנהג השבטי, והוא מנותק מסוגיות פוליטיות ומפלגתיות.
מאז ייסודה של הרשות הפלסטינית היא חתרה לקבע את תפקידם של השבטים ושל הנכבדים והקימה מנהלה לענייני השבטים, שהייתה הגורם הרשמי שהעניק תעודות מוח'תארים ומרחב השפעה למנהג השבטי במערכת המשפט ובמשטרה, שהכירו ביישוב סכסוכים על פי המנהג. כך העמיק תפקידו של השבט בתודעה העממית והרשמית הפלסטינית. הנשיא המנוח יאסר ערפאת נהג להיפגש עם נכבדי השבטים, והיה ניכר בבירור כי השבטים והנכבדים עומדים לצד הרשות הפלסטינית ומדיניותה ומתרחקים לחלוטין מהאופוזיציה.
"אינתיפאדת הבודדים" באל-קודס/ירושלים בשנת 2015 ביטאה את מצוקת המאבק המזוין בצל הפיצול הפוליטי בין פתח לחמאס, ואת ההתשה ההדדית ביניהם. פתח נאחזה בשלטון והרשות הפלסטינית מנעה את הפעילות השגרתית של חמאס בגדה המערבית. סדר העדיפויות השתנה. בפעם הראשונה יצאו מחברון תהלוכות מחאה שארגנו שבטים, ובראשן צעדו נכבדים שבטיים. חמולות מסוימות בחברון תבעו למסור לידיהן את גופות חלליהן, וכמה מהן התפארו בכך שהן מובילות במספר החללים שישראל סירבה למסור את גופותיהם. זו הייתה התפתחות יוצאת דופן.
בין הגופות האלה היו נערות ונשים, והדבר התסיס את דעת הקהל הפלסטינית והשבטית. ישראל, מצידה, ניסתה לנצל את התערבותם של השבטים בנושא ליצירת ערוצי תקשורת ישירים מולם לטובת עסקה של "גופות תמורת שקט", אולם נכבדי השבטים דחו את ההצעה על הסף בטענה שכל משא ומתן מסור לאחריותו הבלעדית של אש"ף. אולם בהתעקשותם על מסירת הגופות בלא כל התניה פוליטית הם חרגו, למעשה, מתפקידם המסורתי והצטרפו למאבק הפוליטי והלאומי.
נקודת הציון השנייה בשינוי תפקידם של השבטים החברון הייתה לפני יותר משנה, כאשר הרשות הפלסטינית ניסתה ליישם את חוק הרווחה. רוב המעסיקים ואנשי העסקים התנגדו לחוק הזה בשל משמעויותיו הכספיות, וכמה נכבדי שבטים התחברו לבעלי הון, לאנשי עסקים ולמפלגת השחרור, הנהנית מדומיננטיות בחברון, כדי לסכל את החוק. כינוסים התקיימו במתחמיהן של החמולות כדי לשכנע את הציבור להתנגד לחוק, וכך הפכו המתחמים האלה מחללים המוקדשים לאירועי שמחה ואבל ולעניינים משפחתיים, למרחבים של פעילות פוליטית, בדומה למטות המפלגות והארגונים.
השבטים ניצלו את הריק שנוצר בעקבות שקיעת התנועה הלאומית הפלסטינית. שבטים בחברון השתתפו בתהלוכות מחאה נגד החוק, ובסופו של דבר פרסם נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, צו שהקפיא את החוק. זו הייתה התפתחות חשובה גם ביחס למעמדם של בעלי ההון, שהיו בעלי ברית של השלטון ונעשו למתנגדיו, לכל הפחות בכל הנוגע לנושא הרווחה.
חתימתה של הרשות הפלסטינית על אמנת "סידאו", העוסקת באפליית נשים, עומדת בלב סערה ציבורית, המתחוללת לצד הדיון המתמשך בקיום בחירות בשטחים. תנועת פתח בחברון הביעה את התנגדותה לאמנה, והרשות הפלסטינית ניכרת בחולשתה. היחידים העומדים לצידה של הרשות הם כמה ארגוני חברה אזרחית ונציגים של השמאל הפלסטיני, שאינם זוכים לתמיכה בחברה הפלסטינית. אל הריק הזה נכנסו מפלגת השחרור ומאות נכבדים שבטיים, בעיקר בחברון, שהוסיפו את התנגדותם. הכינוס במתחם חמולת א־תמימי הוליד גילוי דעת שנוי במחלוקת שגרר תגובות זועמות מקרב פוליטיקאים ומשפטנים, הציבור הרחב, ואף מקרב גורמים שבטיים.
מוקד ההתרחשות הוא בחברון משום שזהו המחוז הגדול ביותר בגדה המערבית, כ־800 אלף איש, ובשל צביונו שבטי. שבטים מסוימים בחברון עולים במספר אנשיהם על מחוזות שלמים בגדה, ויש לזכור אגב כך, שרוב השבטים בוחרים את מועצותיהם בבחירות דמוקרטיות. אנשי אקדמיה, משכילים, פעילים פוליטיים ואסירים לשעבר חברים במועצות האלה, מה שמסמן את סוף עידן המוח'תארים. התפתחות זאת אפשרה את התפשטות תפקידו של השבט אל המרחב הפוליטי והלאומי. אפשר להוסיף לכך גם את העובדה שהפרשה מתחוללת בצל תרבות דתית שמרנית המתלווה לשקיעתה של התנועה הלאומית ופועלת בחלל שהיא מותירה מאחוריה.
השיח הציבורי הפלסטיני סביב "סידאו", תפקידם של השבטים והנכבדים וקשריהם לשלטון ולפוליטיקה מעמיק, אולם מה שברור הוא שתפקידו הפוליטי, החברתי והלאומי של השבט מתפתח בצל שקיעת תפקידיהם המסורתיים של השבט ושל המוח'תאר. תהליך זה עשוי להוליד מנגנונים ומבני כוח חדשים. פתח עצמה תיאלץ לתקן את יחסיה עם השבטים לאחר המכה שספגה בעקבות חוק הרווחה ואמנת "סידאו".
נראה אפוא שהשיח הציבורי והתמורות במרחב הפוליטי הפלסטיני יעמיקו וישרטטו מפה מפלגתית חדשה. ההיסטוריה מעידה כי השבט הוא אחד המרכיבים החשובים של המרקם הלאומי והחברתי הפלסטיני, אולם הוא אינו מסוגל לנהל ולהוביל את החיים הפוליטיים והמפלגתיים. התנועה הלאומית הפלסטינית תידרש לבנות את עצמה מחדש באופן שיאפשר לה להוביל את החברה, ובתוכה את השבט.
