לבנון ועיראק: אנשים עושים מהפכה, מהפכה עושה אנשים
סטודנטית מפגינה בלבנון (צילום: רויטרס)
Below are share buttons

לבנון ועיראק: אנשים עושים מהפכה, מהפכה עושה אנשים

בכל יום שעובר מתרחק הציבור הערבי מהאליטות השלטוניות שלו מרחק שנות אור. הוא חי בעולם שהן אינן מסוגלות להבין, אך הן לא מעזות עוד לשלח את הצבא באזרחים. עתה נותר להן רק להסתלק: הציבור לא יפסיק לומר את דברו

לכל בר־דעת כבר ברור: העמים הערביים, ובפרט הדור הצעיר, זה שמוביל את המהפכות, נכנסו לעידן חדש. בכיכרות הערים הערביות וברחובותיהן, הם לומדים להגדיר איזה עולם הם מעוניינים לבנות. המחאות הלא־אלימות מלמדות כמה עמוק השינוי: הוא מקרין על התנהגותם של בני האדם, על היחסים ביניהם ועל השפה החדשה שבה הם מבטאים את עצמם – שפת החירות.
 
צעירים וצעירות חולקים רגשות חיוביים ביותר ורואים את עתידם, את זולתם ואת עצמם ברוח אופטימית. דת, מדינה, זהות, לאומיות, סמכות ההורים, הסמכות הפוליטית, יחסים בין־מגדריים, תפקיד האישה ומעמדה החברתי, העיר והמרחב הציבורי, הסביבה הקרובה והעולם – כל אלה שונים כל כך בעיני הצעירים, לעומת הדור הקודם של ההורים והשליטים! לנו, המתבוננים מן הצד, או מבעד למסכי הטלוויזיה, נראה כי ממש לנגד עינינו, מתוך מאבק נגד תרבות של צביעות וזיוף, נולדת חברה מודרנית שהיחסים בין חבריה שקופים וחופשיים.
 
ההפגנות והתהלוכות המתקיימות יום־יום חוללו מהפכה בכל סוגי היחסים: יחסים פנים־ציבוריים, יחסי ציבור-מדינה-עם-אליטה ויחסים בין האדם לזולת ולעולם הסובב. העם אימץ שוב בחום את המולדת, והרוח האזרחית שדוכאה שבה לפעם בלבבות. בעבר, חלומם העיקרי – שלא לומר היחיד – של צעירים בארצות ערב היה להגר למדינות זרות ולהקים בהן חיים נוחים של רווחה כלכלית. זו הייתה הדרך היחידה להינצל ממוות מיואש ואומלל שכן במולדת, המשטר והאליטות הפוליטיות אכולי השחיתות חסמו את האופקים בפני היחיד.
 
עתה, המצב השתנה. אווירת הייאוש, התסכול והפסימיות מתמוססים. התמורות הללו משתקפות גם במישור הציבורי: לאחר שנים שבהן העריצות והשחיתות יצרו אצל הציבור פחד ושנאת זרים, עתה הציבור מאמץ אליו את האחר ומדבר איתו סוף סוף. במשך שנים, הציבור נאחז בכל הכוח בחלום על גלובליזציה ריקה מתוכן; עתה הוא שב בכל הכוח אל זהותו הלאומית. הוא מגלה שוב את התרבות, את האומנות, הספרות וההגות, ובשמחה תובע לו את מקומו גם בפוליטיקה.  
 
המהפכה איננה רק ניסיון לסלק את השכבות השולטות ואת הדרג הפוליטי. בעולם הערבי – היום בעיראק ובלבנון, ובעבר באלג'יריה, סודן, סוריה, תימן ותוניסיה – המהפכה היא גם כור היתוך שמוליד עם חדש ואחיד. בעבר, כוחות ואליטות פוליטיים בעולם הערבי עיקרו את כוחו של העם, סירבו לקחת אותו ברצינות ועשו בו שימוש למילוי הצרכים הפרטיים שלהם – עד שהפך לאוסף של בני חסות.
 
לא עוד: כור ההיתוך של המהפכה זיקק מתוך העם כוח עצמאי ופעיל שיוצר חידושים, והעניק לו רצון ברזל שמסייע לו להגשים את מטרותיו. עתה העם הוא הריבון במדינה והוא שיוצר את המשטר ואת הממשלה. דינמיקה זו גרמה למשטרים הערביים הישנים לקרוס, ואיתם קרס והתפרק גם הסדר הציבורי הישן. סדר זה כונן יחסים בכל המישורים – אזרחי, פוליטי, מעמדי ועדתי; וכולם קרסו. הסדר הישן עבר מן העולם, ולא ניתן יהיה לשוב ולכונן אותו עוד. הפור כבר נפל ואין זה משנה מה יקרה בשבועות ובחודשים הקרובים, לא בלבנון ובעיראק ולא ביתר העולם הערבי.
 
מנגד, האליטות החברתיות והדרג הפוליטי עודם חיים בהיסטוריה אחרת. כדי להקל את הזעם הציבורי, הם מציעים ויתורים עלובים: החלפת כמה דמויות בממשלה, הבטחות על רפורמה בעתיד, השלכת עצם לגורם זה או אחר. אלה הן פעולות חסרות משמעות שכל מהותן היא לקנות לאליטות עוד כמה שעות כדי לנסות להתחבר בהן אל הציבור שוב. אלא שהדבר חסר סיכוי: בכל יום הציבור מתרחק מהאליטות מרחק שנות אור, והוא חי עתה בעולם שהן אינן מסוגלות להבין וודאי שלא להיכנס אליו. האליטות האלה אינן מסוגלות להבין מה קרה להן. הן פשוט לא מצליחות, או שאינן מעוניינות, לתפוס שתפקידן הסתיים ושעתה נותר להן רק להסתלק. הציבור לא יפסיק עוד לומר את דברו.
 
האליטות והפוליטיקאים נחלו תבוסה שאין ממנה תקומה. הם יודעים שבניגוד למשטרים הרצחניים שקדמו להם, כמו משטר הג'נוסייד הסורי, מרחב התמרון הפוליטי שלהם צר. הם מהססים להכריז מלחמה על העם ויודעים שכל גילוי אלימות כלפי מפגינים לא ישיב את העם למקומו בסדר הישן, אלא יחזור אליהם כבומרנג. אנשי המשטר – אפילו הטיפשים והגזענים שבהם, אלו שתיארו את העם כבור, אנאלפביתי וקיצוני – לא יעזו עוד לקרוא לעזרת צבאות, מיליציות ומומחים מטעם פטרוניהם במדינות הזרות. לא עתה, לאחר שהעם קרא ליציאת כוחות זרים, קריאה בעוצמה שעלתה על הקריאות לשינוי פוליטי פנימי.
 
מה לא ניסו אנשי המשטרים הקיימים? הם קיוו שהתערבותה של איראן תסייע, האשימו את המפגינים שהם חלק מקונספירציה של מדינות זרות, וזיהו אותם עם תנועות קיצוניות – דתיות, פן־ערביות ועדתיות; המשטרים אפילו ניסו לקשור את המפגינים עם ארגוני טרור. הכול כדי להכפיש אותם, לשלול את הלגיטימיות שלהם ולהצדיק את חוסר הנכונות להתמודד איתם באופן רציני. למרבה המזל, כל ההבלים הללו לא רק שלא עזרו למשטרים להסתיר את העובדה שהם עצמם התוקפנים, אלא אף הזיקו להם.
 
המשטרים רצו לנקוט אלימות נגד המתקוממים והאמצעים הופעלו, אבל המטרה לא הושגה. הם ניסו להכפיש את המפגינים בשורה של הכפשות ורמיזות, אבל נכשלו. הכישלונות הללו הם אות קלון היסטורי על המשטרים ועל המערכות הפוליטיות הללו. הם מלמדים על פשיטת הרגל המוסרית והפוליטית המוחלטת שלהם. היום המשטרים הללו גוועים ואפילו לנקום ולכלות את זעמם בקורבן הם אינם יכולים. הסיבה לכך היא התקוממות הגיבורים של העמים הערביים, בפרט בסוריה. סוריה לימדה אותנו שיעור: משטר שמזלזל בעמו, פוגע בזכויותיו ומנסה לחסל את רצונו באלימות – סופו להעדיף מדינות זרות על פני עמו שלו, להפקיר את עצמאות המולדת ולהרוס אותה עד שתיעשה לא ראויה למגורים ולחיים. סוריה לימדה אותנו ששליט לא יכול לנצח את עמו. משמעותו של "ניצחון" כזה היא השמדת העם והמולדת ופתיחת השער לרווחה בפני כובשים.
 
הפתרון הצבאי למחאות ירד מהפרק. אם האליטות מעוניינות לשמור על משהו מהאינטרסים שלהן ולא להביא כליה על מולדתן, נותרה להן רק אפשרות אחת: לקבל את המציאות ולפנות את מקומן למשטר חדש ולאליטות חדשות שימלאו את רצון העם החדש ויבנו עתיד חדש. האליטות הישנות סירבו לוותר ולהתקדם הלאה וכך גזרו על עצמן מוות. הן התאבנו, והמערכת הפוליטית התאבנה סביבן – רעיונית ומעשית. הפוליטיקה נכבלה אל ממסדים מפלגתיים ואל דמויות מן העבר שאין להן שום קשר לצעירים של ההווה. בקיצור, האליטות הישנות הפכו לאדם מת ששולט באדם חי ומונע ממנו לחיות.
 
לאחר המהפכה הצרפתית היו מי שאמרו: "מהפכות אוכלות את ילדיהן". המהפכות של האביב הערבי הוכיחו דווקא את ההפך: מה שקרה בכיכרות בערי הבירה של מדינות ערב גילה שמהפכות יוצרות אנשים ומעניקות להם חיים. בעבר, הקשר בין האליטות השולטות לעם הזכיר קשר בין זאבים לכבשים. המדינה והרשויות היו רק מנגנון שאפשר לזאבים לחלק ביניהם את הכבשים, ולנהוג בהן כמו שנהוג בטבע: באכזריות חייתית של טורפים. זה היה דפוס השלטון בעבר והוא פורר את הציבור ועיוות את הערכים שלו. היום, המהפכות מפיחות רוח חיים בציבור ובונות אותו מחדש. הגישה של האליטות הכתה בהן בחזרה: מהאימה שהן הטילו על הציבור נולד כוח רצון שאין לעמוד בפניו, ששובר כל כלי נשק. היוצרות התהפכו.
 
הפוליטיקאים של העידן הישן מקווים להרוויח זמן על ידי כך שיתישו את הציבור ויפחידו אותו ברצח שיטתי ובחטיפות גלויות וסמויות. הם טועים, הם יפסידו במלחמה זו. כשאדם נאבק בכל מאודו על התקוות ועל החלומות שלו, על מה שמבחינתו הוא ממש בגדר אידיאולוגיה או דת – ברור שלחיים ולזמן אין שום משמעות מבחינתו. כזו בדיוק היא המהפכה שלפנינו, והיא עולה בהרבה על מה שציפו לו האופטימיים ביותר. אומנם, האליטות הישנות מנסות לעכב את ההישג ההיסטורי הזה של הציבור. לצערן, זה רק מעמיק את הקרע בין העבר השוקע והעתיד הזורח. תקופת הביניים זו הופכת להזדמנות: המוחים מפיצים הלאה את החוויה החדשה, את הניסיון ואת התפיסה שנולדו. הציבור כולו מתנסה בערכים, בעקרונות, בפעילות פוליטית ובאחריות. הוא לומד שללא כל אלו, חיים אזרחיים אינם יכולים להתקיים.
 
העידן הישן עבר. הוא לא ישוב עוד.

פרופ' בורהאן גליון הוא חוקר מדע המדינה וסופר סורי המתגורר בפריז. כיהן כיו"ר המועצה הלאומית הסורית, אחד מגופי האופוזיציה העיקריים למשטר אסד. המאמר התפרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ב־9 בנובמבר 2019. מערבית: איתי מלאך
בורהאן גליון
לדף האישי
לכל בר־דעת כבר ברור: העמים הערביים, ובפרט הדור הצעיר, זה שמוביל את המהפכות, נכנסו לעידן חדש. בכיכרות הערים הערביות וברחובותיהן, הם לומדים להגדיר איזה עולם הם מעוניינים לבנות. המחאות הלא־אלימות מלמדות כמה עמוק השינוי: הוא מקרין על התנהגותם של בני האדם, על היחסים ביניהם ועל השפה החדשה שבה הם מבטאים את עצמם – שפת החירות.
 
צעירים וצעירות חולקים רגשות חיוביים ביותר ורואים את עתידם, את זולתם ואת עצמם ברוח אופטימית. דת, מדינה, זהות, לאומיות, סמכות ההורים, הסמכות הפוליטית, יחסים בין־מגדריים, תפקיד האישה ומעמדה החברתי, העיר והמרחב הציבורי, הסביבה הקרובה והעולם – כל אלה שונים כל כך בעיני הצעירים, לעומת הדור הקודם של ההורים והשליטים! לנו, המתבוננים מן הצד, או מבעד למסכי הטלוויזיה, נראה כי ממש לנגד עינינו, מתוך מאבק נגד תרבות של צביעות וזיוף, נולדת חברה מודרנית שהיחסים בין חבריה שקופים וחופשיים.
 
ההפגנות והתהלוכות המתקיימות יום־יום חוללו מהפכה בכל סוגי היחסים: יחסים פנים־ציבוריים, יחסי ציבור-מדינה-עם-אליטה ויחסים בין האדם לזולת ולעולם הסובב. העם אימץ שוב בחום את המולדת, והרוח האזרחית שדוכאה שבה לפעם בלבבות. בעבר, חלומם העיקרי – שלא לומר היחיד – של צעירים בארצות ערב היה להגר למדינות זרות ולהקים בהן חיים נוחים של רווחה כלכלית. זו הייתה הדרך היחידה להינצל ממוות מיואש ואומלל שכן במולדת, המשטר והאליטות הפוליטיות אכולי השחיתות חסמו את האופקים בפני היחיד.
 
עתה, המצב השתנה. אווירת הייאוש, התסכול והפסימיות מתמוססים. התמורות הללו משתקפות גם במישור הציבורי: לאחר שנים שבהן העריצות והשחיתות יצרו אצל הציבור פחד ושנאת זרים, עתה הציבור מאמץ אליו את האחר ומדבר איתו סוף סוף. במשך שנים, הציבור נאחז בכל הכוח בחלום על גלובליזציה ריקה מתוכן; עתה הוא שב בכל הכוח אל זהותו הלאומית. הוא מגלה שוב את התרבות, את האומנות, הספרות וההגות, ובשמחה תובע לו את מקומו גם בפוליטיקה.  
 
המהפכה איננה רק ניסיון לסלק את השכבות השולטות ואת הדרג הפוליטי. בעולם הערבי – היום בעיראק ובלבנון, ובעבר באלג'יריה, סודן, סוריה, תימן ותוניסיה – המהפכה היא גם כור היתוך שמוליד עם חדש ואחיד. בעבר, כוחות ואליטות פוליטיים בעולם הערבי עיקרו את כוחו של העם, סירבו לקחת אותו ברצינות ועשו בו שימוש למילוי הצרכים הפרטיים שלהם – עד שהפך לאוסף של בני חסות.
 
לא עוד: כור ההיתוך של המהפכה זיקק מתוך העם כוח עצמאי ופעיל שיוצר חידושים, והעניק לו רצון ברזל שמסייע לו להגשים את מטרותיו. עתה העם הוא הריבון במדינה והוא שיוצר את המשטר ואת הממשלה. דינמיקה זו גרמה למשטרים הערביים הישנים לקרוס, ואיתם קרס והתפרק גם הסדר הציבורי הישן. סדר זה כונן יחסים בכל המישורים – אזרחי, פוליטי, מעמדי ועדתי; וכולם קרסו. הסדר הישן עבר מן העולם, ולא ניתן יהיה לשוב ולכונן אותו עוד. הפור כבר נפל ואין זה משנה מה יקרה בשבועות ובחודשים הקרובים, לא בלבנון ובעיראק ולא ביתר העולם הערבי.
 
מנגד, האליטות החברתיות והדרג הפוליטי עודם חיים בהיסטוריה אחרת. כדי להקל את הזעם הציבורי, הם מציעים ויתורים עלובים: החלפת כמה דמויות בממשלה, הבטחות על רפורמה בעתיד, השלכת עצם לגורם זה או אחר. אלה הן פעולות חסרות משמעות שכל מהותן היא לקנות לאליטות עוד כמה שעות כדי לנסות להתחבר בהן אל הציבור שוב. אלא שהדבר חסר סיכוי: בכל יום הציבור מתרחק מהאליטות מרחק שנות אור, והוא חי עתה בעולם שהן אינן מסוגלות להבין וודאי שלא להיכנס אליו. האליטות האלה אינן מסוגלות להבין מה קרה להן. הן פשוט לא מצליחות, או שאינן מעוניינות, לתפוס שתפקידן הסתיים ושעתה נותר להן רק להסתלק. הציבור לא יפסיק עוד לומר את דברו.
 
האליטות והפוליטיקאים נחלו תבוסה שאין ממנה תקומה. הם יודעים שבניגוד למשטרים הרצחניים שקדמו להם, כמו משטר הג'נוסייד הסורי, מרחב התמרון הפוליטי שלהם צר. הם מהססים להכריז מלחמה על העם ויודעים שכל גילוי אלימות כלפי מפגינים לא ישיב את העם למקומו בסדר הישן, אלא יחזור אליהם כבומרנג. אנשי המשטר – אפילו הטיפשים והגזענים שבהם, אלו שתיארו את העם כבור, אנאלפביתי וקיצוני – לא יעזו עוד לקרוא לעזרת צבאות, מיליציות ומומחים מטעם פטרוניהם במדינות הזרות. לא עתה, לאחר שהעם קרא ליציאת כוחות זרים, קריאה בעוצמה שעלתה על הקריאות לשינוי פוליטי פנימי.
 
מה לא ניסו אנשי המשטרים הקיימים? הם קיוו שהתערבותה של איראן תסייע, האשימו את המפגינים שהם חלק מקונספירציה של מדינות זרות, וזיהו אותם עם תנועות קיצוניות – דתיות, פן־ערביות ועדתיות; המשטרים אפילו ניסו לקשור את המפגינים עם ארגוני טרור. הכול כדי להכפיש אותם, לשלול את הלגיטימיות שלהם ולהצדיק את חוסר הנכונות להתמודד איתם באופן רציני. למרבה המזל, כל ההבלים הללו לא רק שלא עזרו למשטרים להסתיר את העובדה שהם עצמם התוקפנים, אלא אף הזיקו להם.
 
המשטרים רצו לנקוט אלימות נגד המתקוממים והאמצעים הופעלו, אבל המטרה לא הושגה. הם ניסו להכפיש את המפגינים בשורה של הכפשות ורמיזות, אבל נכשלו. הכישלונות הללו הם אות קלון היסטורי על המשטרים ועל המערכות הפוליטיות הללו. הם מלמדים על פשיטת הרגל המוסרית והפוליטית המוחלטת שלהם. היום המשטרים הללו גוועים ואפילו לנקום ולכלות את זעמם בקורבן הם אינם יכולים. הסיבה לכך היא התקוממות הגיבורים של העמים הערביים, בפרט בסוריה. סוריה לימדה אותנו שיעור: משטר שמזלזל בעמו, פוגע בזכויותיו ומנסה לחסל את רצונו באלימות – סופו להעדיף מדינות זרות על פני עמו שלו, להפקיר את עצמאות המולדת ולהרוס אותה עד שתיעשה לא ראויה למגורים ולחיים. סוריה לימדה אותנו ששליט לא יכול לנצח את עמו. משמעותו של "ניצחון" כזה היא השמדת העם והמולדת ופתיחת השער לרווחה בפני כובשים.
 
הפתרון הצבאי למחאות ירד מהפרק. אם האליטות מעוניינות לשמור על משהו מהאינטרסים שלהן ולא להביא כליה על מולדתן, נותרה להן רק אפשרות אחת: לקבל את המציאות ולפנות את מקומן למשטר חדש ולאליטות חדשות שימלאו את רצון העם החדש ויבנו עתיד חדש. האליטות הישנות סירבו לוותר ולהתקדם הלאה וכך גזרו על עצמן מוות. הן התאבנו, והמערכת הפוליטית התאבנה סביבן – רעיונית ומעשית. הפוליטיקה נכבלה אל ממסדים מפלגתיים ואל דמויות מן העבר שאין להן שום קשר לצעירים של ההווה. בקיצור, האליטות הישנות הפכו לאדם מת ששולט באדם חי ומונע ממנו לחיות.
 
לאחר המהפכה הצרפתית היו מי שאמרו: "מהפכות אוכלות את ילדיהן". המהפכות של האביב הערבי הוכיחו דווקא את ההפך: מה שקרה בכיכרות בערי הבירה של מדינות ערב גילה שמהפכות יוצרות אנשים ומעניקות להם חיים. בעבר, הקשר בין האליטות השולטות לעם הזכיר קשר בין זאבים לכבשים. המדינה והרשויות היו רק מנגנון שאפשר לזאבים לחלק ביניהם את הכבשים, ולנהוג בהן כמו שנהוג בטבע: באכזריות חייתית של טורפים. זה היה דפוס השלטון בעבר והוא פורר את הציבור ועיוות את הערכים שלו. היום, המהפכות מפיחות רוח חיים בציבור ובונות אותו מחדש. הגישה של האליטות הכתה בהן בחזרה: מהאימה שהן הטילו על הציבור נולד כוח רצון שאין לעמוד בפניו, ששובר כל כלי נשק. היוצרות התהפכו.
 
הפוליטיקאים של העידן הישן מקווים להרוויח זמן על ידי כך שיתישו את הציבור ויפחידו אותו ברצח שיטתי ובחטיפות גלויות וסמויות. הם טועים, הם יפסידו במלחמה זו. כשאדם נאבק בכל מאודו על התקוות ועל החלומות שלו, על מה שמבחינתו הוא ממש בגדר אידיאולוגיה או דת – ברור שלחיים ולזמן אין שום משמעות מבחינתו. כזו בדיוק היא המהפכה שלפנינו, והיא עולה בהרבה על מה שציפו לו האופטימיים ביותר. אומנם, האליטות הישנות מנסות לעכב את ההישג ההיסטורי הזה של הציבור. לצערן, זה רק מעמיק את הקרע בין העבר השוקע והעתיד הזורח. תקופת הביניים זו הופכת להזדמנות: המוחים מפיצים הלאה את החוויה החדשה, את הניסיון ואת התפיסה שנולדו. הציבור כולו מתנסה בערכים, בעקרונות, בפעילות פוליטית ובאחריות. הוא לומד שללא כל אלו, חיים אזרחיים אינם יכולים להתקיים.
 
העידן הישן עבר. הוא לא ישוב עוד.

פרופ' בורהאן גליון הוא חוקר מדע המדינה וסופר סורי המתגורר בפריז. כיהן כיו"ר המועצה הלאומית הסורית, אחד מגופי האופוזיציה העיקריים למשטר אסד. המאמר התפרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ב־9 בנובמבר 2019. מערבית: איתי מלאך
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה