ב־12 בנובמבר 2019, כשיצאה ג'אנינה אניאז למרפסת ארמון הנשיאות בעיר לה פאס שבבוליביה, זכה העולם לראות כיצד מדינה עושה סיבוב פרסה. בוליביה, הנמצאת במרומי הרי אנדים, היא אחת המדינות העניות ביותר והאינדיאניות ביותר באמריקה הלטינית. ב־14 השנים האחרונות עמד בראשה אוו מוראלס, אינדיאני דובר איימרה, שעלה לשלטון ב"גל הוורוד", כינוי לשנות התשעים של המאה ה־20 ולעשור הראשון של המאה ה־21 באמריקה הלטינית, שבו עלו לשלטון כמה נשיאים בעלי סדר יום סוציאליסטי. כדי להביא לחלוקה הוגנת יותר של המשאבים הלאים מוראלס כמה תעשיות מרכזיות והוציא לפועל שורה של תוכניות לאומיות למיגור העוני. בשנות שלטונו נחקקה חוקה חדשה שבמסגרתה הופרדה הדת מהמדינה, 36 תרבויות ושפות ילידיות זכו להכרה רשמית, וסמלים ילידיים, כמו דגל העמים האינדיאנים – הווילפה, נכנסו לפנתאון הסמלים הלאומי. במסגרת זו גם שונה שמה הרשמי של המדינה, והיא מכונה כעת ה"רפובליקה הרב־לאומית הבוליביאנית".
כפי שיודעים מי שעוקבים אחר חדשות חוץ, אוו מוראלס הודח בעת האחרונה במה שנראה כהפיכה צבאית. להדחתו קדם משבר פוליטי מורכב שקצרה היריעה מלדון בו במסגרת זו. אומר רק שכמה גורמים אחראיים למשבר, ובהם מוראלס עצמו, שבגין ניסיונותיו להיאחז בשלטון איבד חלק מתומכיו. מכל מקום, לאחר שעזב מוראלס את ארמון הנשיאות מונתה סגנית נשיא הפרלמנט, ג'אנינה אניאז, ממפלגת "תוכנית פיתוח לבוליביה" הימנית לנשיאה זמנית. אניאז מונתה בתהליך שנוי במחלוקת, אבל הדבר לא הפריע לה, כאמור, לצאת לאחר השבעתה למרפסת ארמון הנשיאות, באותו הערב ב־12 בנובמבר, כשהיא אוחזת בספר תנ"ך ענק ולקרוא לעבר ההמון: "תודה לאל, התנ"ך חזר לארמון הנשיאות".
אניאז לא הייתה היחידה שהתבטאה כך. גורמים אחרים הכריזו גם הם ש"פאצ'ה מאמה (אימא אדמה) לא תשוב לכאן. בוליביה שייכת לישו" ובכמה מוקדים ברחבי המדינה נשרפו דגלי הווילפה. כעת נראה כי בתמיכת כוחות עממיים מימין המפה הפוליטית, פנה השלטון הזמני פנייה חדה ומתרחק מהמודל הרב־לאומי. בהקשר הזה התנ"ך מסמל את הכיוון הפוליטי החדש, וגם נותן לו לגיטימציה.
כדי להבין את ההתפתחות הזאת לעומקה יש לחזור לסוף המאה ה־15. הנצרות הקתולית והחובה לנצר את הילידים ולהצילם מלפיתתו של השטן, היו הבסיס האידיאולוגי וההצדקה המוסרית המרכזית שעליה נשען מפעל הכיבוש והקולוניזציה של אמריקה. האידיאולוגיה הזאת באה לידי ביטוי בשורה של הסכמים משפטיים בין הכתר הספרדי לרומא, שטשטשו מאוד את ההבדלים בין סמכות דתית לסמכות פוליטית. בשטח בא הדבר לידי ביטוי ב"טיהור" מקדשים לאלים מקומיים ובהפיכתם לכנסיות, בעריכת מסעות צבאיים שמטרתם הייתה מיגור האלילות וגירוש השטן משטחיה של אמריקה, ובהקמת מערכות מִנהל מקומיות, גם ברמת הכפר הקטן, שבהן אין הפרדה בין סמכות דתית לסמכות פוליטית והאחת מעניקה לגיטימציה לאחרת.
עם הזמן השפיעו גם אידיאולוגיות חדשות, כגון נאורות ופוזיטיביזם, על השיח ועל המוסדות הפוליטיים באזור שהפך לאמריקה הלטינית. אולם השימוש בסמלים דתיים כדי להצדיק ריבונות וסמכות נותר על קנו. למעשה, מוראלס עצמו המחיש את חשיבות המרכיב הדתי כשלצד טקסי השבעה לנשיאות בקונגרס הבוליביאני הוא ערך גם טקס דתי־אנימיסטי באתר העתיקות טיאוונאקו, שהיה המרכז הרוחני והתרבותי של אימפריה פרה־אינקאית שחלשה על האזור. במילים אחרות, אפילו מי שאחראי להפרדה החוקית בין הדת למדינה בבוליביה לא הסתפק בטקס "חילוני" בארמון הנשיאות וערך גם טקס דתי.
עם זאת, ולצד ההמשכיות ההיסטורית, הנפת התנ"ך מעל מרפסת ארמון הנשיאות היא חידוש. מנהיגי האופוזיציה הבולטים הם קתולים, אולם במקום לבחור בצלב שסימל את "כיבושה" הרוחני של אמריקה מידי השטן, הם השתמשו בתנ"ך. הסיבה לכך טמונה בגידול המרשים במספר הכנסיות אוונגליסטיות במדינה זו, כמו במקומות אחרים ביבשת, ובשפה הדתית החדשה שהן מביאות עימן. היא גם קשורה לעובדה שהחשדנות ההיסטורית של קתולים שמרניים באוונגליסטים קטנה לאין שיעור מסלידתם מאוו מוראלס ומהפרקטיקות הדתיות השטניות לשיטתם, שנעשו חלק לגיטימי מהמרחב הציבורי בתקופת שלטונו. על הרקע הזה התפתחה ברית בין כנסיות אוונגליסטיות שמרניות לגורמים שמרניים בכנסייה הקתולית, ויחד הם מקדמים שיח נוצרי פונדמנטליסטי.
במסגרת זו לא גורמים המזוהים עם הימין הפוליטי מאמצים לא רק את התנ"ך, אלא גם סמלים יהודים אחרים. בעיר סנטה קרוס, למשל, נערך טקס שבו תקעו בשופרות, קראו פסוקים מהתנ"ך וגירשו את השטן מבוליביה – מעיין הוצאת דיבוק לאומית. גם מדינת ישראל וסמליה הלאומיים, ובכלל זה הדגל והמנורה, נעשים חלק מהסמלים של הברית הימנית הפונדמנטליסטית הזאת. לתוך החגיגה הזאת, חשוב לומר, נכנסים גם גורמי ימין רדיקלי שיש להם קשרים עם הממסד הביטחוני הישראלי עוד מתקופות חשוכות של היבשת, או שהם מעריצים, הערצה דתית כמעט, את צה"ל והמוסד.
בטווח הקצר ישראל יחסי החוץ של ישראל עשויים להרוויח מכך. במאמר אחר כתבתי שגואטמלה העבירה את שגרירותה לירושלים בנסיבות דומות, וגם אניאז כבר חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, אחרי שמוראלס ניתק אותם בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", אף על פי שעניין זה הוא מחוץ לסמכויותיה בהיותה נשיאה זמנית.
בטווח הרחוק התמונה מורכבת יותר וברורה פחות. ראוי לחשוב על השלכות של הזיהוי של ישראל עם קבוצות נוצריות פונדמנטליסטיות המעוררות לא מעט התנגדות בארצותיהן, קבוצות שהצלחתן כלל אינה מובטחת ושאינטרסים שלהם לאורך זמן אינם חופפים בהכרח את האינטרסים של מדינת ישראל. כשמדינה מפסיקה להיות ישות פוליטית ומתחילה להיות סמל, ועוד סמל במציאות חברתית ופוליטית שונה לחלוטין, היא עשויה להיות מזוהה עם מערך שלם של ערכים ואג'נדות שאין לה עימם דבר וחצי דבר.
