במאמר שכותרתו "עלייתה של הניאו־ליברליות הערבית", תוקף ווארד כאסוחה, פובליציסט סורי, את המשטרים הערביים התלויים ברווחי הנפט, ומתריע מפני ההשלכות העתידיות של מדיניותם. לב הטיעון של כאסוחה הוא שההתעשרות המהירה שהביא הנפט לעולם הערבי התניעה תהליך הרסני שנמצא בעיצומו ושסופו ידוע: היא מעלה לכס השלטון משטרים ריכוזיים משוללי לגיטימציה ויציבות פוליטית, שזנחו את התוצר המקומי ועימו את הדאגה למרבית האוכלוסייה שהשתתפה ביצירתו ובהנאה מרווחיו. סופו הבלתי נמנע של כרסום זה ביסודותיה של המדינה הערבית, מתריע הכותב, הוא בקריסה חברתית ומדינית.
כאסוחה מתייחס בראש ובראשונה למדינות ערביות שמאז שנות השבעים כלכלתן עברה להישען במידה רבה מאוד על רווחי הנפט. מדינות אלו מכונות "מדינות קצבה" (rentier states), והמאפיין העיקרי שלהן הוא מתן שירותים לאזרחים על בסיס רווחים שזורמים למדינה ממכירת משאביה הגולמיים, כמו נפט, תוך צמצום או הפסקה של השתתפותם הפוליטית של האזרחים בהחלטות השלטון.
הכותב מדגיש את השפעתה הרוחבית האדירה של ריכוזיות ההון במדינות הללו כהשפעה שלילית החורגת מעבר למעגל המצומצמם הסובב את השלטון. הוא מספיד את הפיתוח הסוציאליסטי שלדבריו אותן מדינות עברו לפני המהפך הניאו־ליברלי שרווחי הנפט הביאו עימם בשנות השבעים. הסוציאליזם וכלכלת התוצר המעשי התניעו תהליכים, כמו הרחבת הניידות החברתית, שמגזרים רבים במדינות ערב נהנו מהם בטרם נקברו קבורת חמור: המדיניות הכלכלית הניאו־ליברלית שתפסה את מקומם צעדה בכיוון הפוך לחלוטין ומחקה את הישגיהם.
כאסוחה מכיר ביתרונות ההיפותטיים שהיו עשויים לצמוח מתהליך הקפיטליזציה של מדינות ערב אלמלא נזנח הפיתוח של המוסדות הסוציאליסטיים בעודו באיבו. לו ניתנה השהות לסוציאליזם להשלים את בניית התשתית החברתית שהייתה בעיצומה, יכולה הייתה המדינה לבחור את הדרך המתאימה לפיתוחה הקפיטליסטי על בסיסה של תשתית חברתית זו, כך שכל האוכלוסייה הייתה נהנית מפירותיו של הקפיטליזם המתהווה. בפועל, הקפיטליזציה הניאו־ליברלית רוקנה מתוכן את המוסדות הסוציאליסטיים ושימרה אותם כמאובנים בירוקרטיים בלבד, עלי תאנה המכסים על הופעתן של שכבות חברתיות הניזונות מקצבה בלבד, תופעה שבעיני כאסוחה אינה אלא גניבה בחסות השלטון. כאסוחה עומד על ההבחנה בין חלוקת הקצבאות ובין מדיניות סוציאליסטית: לדבריו, "קצבת הנפט" אינה מוענקת כחלק ממדיניות בעלת חזון חברתי, ולכן היא תקועה כגוף זר במדינה המתגבשת ומתייצבת מחדש.
נזקי הניאו־ליברליות הערבית מתבטאים גם באובדן הלגיטימציה הפוליטית ובגביית מחיר כבד ממעמד הביניים, ממשיך כאסוחה. בנקודה זו הוא מתאר כיצד נכשל המאבק הקצר על ההשתתפות הפוליטית בראשית דרכם של ממשלי הנפט. בעקבות זאת, המפלגות וארגוני ההסתדרות רבי־הכוח סולקו מהדרך, והשדה הפוליטי נותר נקי מהתנגדויות ליישום המדיניות הכלכלית החדשה. אלא שעם האופוזיציה הסוציאליסטית, הוא מדגיש, אבדו גם הניידות החברתית והלגיטימציה הפוליטית לשלטון.
הביורוקרטיה, שבעבר הייתה שותפה לשלטון בניהול ההון לתועלת רוב השכבות החברתיות, שינתה את עורה תחת שלטון רווחי הנפט, והפכה ליצרנית הון בשירות המיעוט. הנפגע העיקרי מכך היה ועודנו מעמד הביניים, שנענש על תרומתו הכבירה בתקופה הסוציאליסטית, והורחק מההון, שהלך והתרכז בידיים ספורות, וממנגנוני הרווחה, שצמצמו את תפקידם לרווחת אותו מיעוט שנשבע אמונים למשטר החדש. חלקו של מעמד הביניים בקבלת ההחלטות צומצם לתפעול הבירוקרטיה המאובנת, והאליטה שלו הפכה לאופוזיציה נידחת וקלושה.
במבנה המדיני הניאו־ליברלי שנוצר טבועה לבלי הפרד הבעייתיות שבו: הרווח הכלכלי הזורם מבחוץ בא על חשבון התוצר הפנימי ואינו זורם בערוצי חלוקה שמגיעים אל המעגלים המרוחקים מהשלטון. התוצר איבד את מקומו כמקור הרווח והוחלף באינדיבידואל עצמו. כיום, במדינות הערביות הניאו־ליברליות, האינדיבידואל הוא מקור ההכנסה, טוען כאסוחה, ועל גבו משגשג המעמד של מקבלי הקצבה, שתועלתו לחברה מסתכמת במתן לגיטימציה פוליטית להמשך קיומו של המשטר הריכוזי. במישור הפוליטי, משטרי הניאו־ליברליות הערביים לוקים באימפוטנציה בלתי־נמנעת מכיוון שכל פעילות פוליטית שתחיֶה את המפלגות, את הסתדרויות העובדים ואת מעמד הביניים, תשנה את המשטרים הללו מהיסוד ותאיים על קיומם. היציבות והלגיטימציה של אותם משטרים הן כה רעועות, אם כן, לא רק משום שחסרים להם חזון ותכנון חברתיים, שאותם ניתן להשלים, אלא משום שהם נעדרי יסודות הכרחיים לקיום מדיני, שאותם לא ניתן להשלים.
כאסוחה חותם את דבריו באזהרה, ספק נבואה: התמשכות המצב המתואר במדינות הערביות סופה להביא לקריסה חברתית. ההתעלמות מיציבות חברתית ומלגיטימציה חברתית היא אחד ממאפייניה הרעילים של הניאו־ליברליות במדינות ערב. המשטר המושחת הניאו־ליברלי, בשונה מקודמיו, יכול להתקיים גם בלי להשאיר את מוסדות המדינה על כנם. משקיומה של מדינה אינו נחשב עוד לתנאי הכרחי לקיום המשטר המושחת, הדבר הופך לרעל שמוריד לטמיון את הפיתוח החברתי ואף את הליברליות עצמה.
