לאורך השנים היה הבסיס העיקרי לסכסוך בין הישראלים לפלסטינים בסיס לאומי וטריטוריאלי. בשנות התשעים נחתמו, כזכור, "הסכמי אוסלו" בין ישראל לפלסטינים, ואף הושג הסכם שלום בין ישראל לבין מדינת ירדן – הסכמים שהתמודדו עם הסוגיות הלאומיות והטריטוריאליות שבמחלוקת.
לאחרונה אמר בכיר במועצה לביטחון לאומי של ישראל (המל"ל) ראובן עזר, המקורב לראש הממשלה נתניהו, בכנס של נוצרים אוונגליסטים, שההתנחלויות בגדה המערבית הן ברכה ומימוש של הבטחה אלוהית. לדברי עזר, יש להילחם בכל מי שקוראים לפינוי ההתנחלויות על בסיס החוק הבין־לאומי – פלסטינים, השמאל בישראל והקהילה הבין־לאומית.
תפיסתו של ראובן עזר את הסכסוך הישראלי–פלסטיני היא תפיסה דתית. גישה זו מאיימת להסיט את מרכז הכובד של הסכסוך מהלאומי אל הדתי. שלהוב הרגשות הדתיים עתיד להעצים את הסכסוך והאלימות ולהרחיק את הפתרון הפוליטי.
כמו בכיר המל"ל ראובן עזר, גם חמאס הכריזה במסמך היסוד שלה משנת 1988 (אמנת החמאס) שכל פלסטין ההיסטורית היא וקף אסלאמי ושאללה הבטיח את הארץ כולה למוסלמים ואסר עליהם לחלוק אותה עם מי שאינם מוסלמים. אולם אפילו חמאס החלה לשנות את הטון בעת האחרונה, ובעצם הסכמתה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 הכירה בקיומה של מדינת ישראל. לעומת זאת, ראובן עזר, בכיר במערכת הביטחון הישראלית, מבקש להחזיר אותנו אל השיח הדתי המקסימליסטי. בכך הוא מתעלם גם מתוצאות הבחירות האחרונות בישראל, שהוכיחו שכמחצית מהציבור הישראלי מבקש שלום עם הפלסטינים.
לאחרונה הגדיל לעשות השר לביטחון פנים של ישראל, גלעד ארדן, כאשר הבטיח מעל דפי העיתון "מקור ראשון" ליהודים המבקשים להתפלל ברחבת מסגד אל־אקצא שהם יוכלו לקיים את טקסיהם ותפילותיהם ברחבה הקדושה בעתיד הקרוב. הבטחות מסוג זה, ובוודאי מימושן בפועל, מסיטות גם הן את מרכז הכובד של הסכסוך מההיבטים הלאומיים והטריטוריאליים אל עבר הדת. האם גלעד ארדן שכח את הרג 21 השהידים במסגד אל־אקצא ב־8 אוקטובר 1990, כאשר התנגדו בגופם לתוכניתם של נאמני הר הבית להניח את אבן הפינה לבית המקדש השלישי? האם שכח ארדן מה קרה ביולי 2017, כאשר ביקשה ממשלת ישראל לשנות את הסטטוס קוו ולהציב גלאי מתכות בכניסות למסגד אל־אקצא? פעולות חד־צדדיות מהסוג הזה נתפסות בציבור הפלסטיני כמתקפה נגד דת האסלאם, ולכן הן הובילו למחאה נרחבת סביב שערי מסגד אל־אקצא ולהתלכדות של הציבור הפלסטיני – בעד הגנה על עקרונותיו הדתיים ונגד שינוי הסטטוס קוו. המוטיבציה לפעולה מהסוג הזה הייתה דתית בעיקרה.
לדעתי, הוראתו של משה דיין למוטה גור לסגת מאל־אקצא אחרי כיבושו ביוני 1967 וההסדר שקבע אחרי כיבוש היו נכונים. דיין הבין את הרגישות כלפי מסגד אל־אקצא בעולם המוסלמי, וגם ידע שחל איסור הלכתי חמור על יהודים לעלות להר הבית. בהסדר נקבע שמסגד אל־אקצא יהיה אתר תפילה למוסלמים ואתר תיירות ללא־מוסלמים.
ב־17 ביוני 1967 זימן עצמו דיין לפגישה עם חברי המועצה המוסלמית העליונה והודיע להם על הסדרים שיונהגו: הניהול הפנימי של המסגדים והרחבה יופקדו בידי שלטונות הוואקף המוסלמי של משרד הווקף וההקדשים המוסלמי הירדני; המוסלמים יקבעו את הנהלים הפנימיים אך יבוטלו ההגבלות והאיסורים שהוטלו על יהודים בתקופת המנדט הבריטי והשלטון הירדני לעלות ולבקר במתחם – יהודים יוכלו לבקר באל־אקצא, אך לא להתפלל במקום.
כידוע, ההסדר הזה אינו נשמר, והניסיונות של יהודים לקיים תפילות במסגד אל־אקצא הובילו לכך שהפלסטינים החלו להתייחס אל המתחם כולו, ששטחו הכולל 144 דונם, בשם "אל־חרם א־שריף". אני מאמין שההבנות בין ירדן לישראל שהחזיקו מעמד למעלה משלושים שנה צריכות להימשך, והצהרת משה דיין בשנת 1967 צריכה להמשיך לחייב את כל ממשלות ישראל.
עזר ודומיו צריכים לחדול מלעשות שימוש בשיח דתי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי–פלסטיני. הפלסטינים מקווים להגיע להסכם שלום צודק וכולל עם ישראל על בסיס לאומי והוא פתרון שתי המדינות – מדינת ישראל לצד מדינת פלסטין שבירתה בירושלים המזרחית, הסכם שיביא לסיום הכיבוש ולפינוי ההתנחלויות על פי החוק הבין־לאומי.
