אחמד שיהאב א־דין הוא סופר ועורך בתחום התרבות. במאמר שפרסם באתר העצמאי רציף 22 בנובמבר 2019, הוא מתייחס לתמונה של נשיקה בין צעיר וצעירה באחת ההפגנות בלבנון שעוררה הדים בלבנון ובמרחב הערבי בכלל. בעיניו, הסערה שהתחוללה בעקבות התמונה היא סיבה לדאגה עבור הדור הערבי הצעיר.
שיהאב א־דין פגש ידיד, עיתונאי ותיק, באחד מבתי הקפה המפורסמים בקהיר. השניים שוחחו על תנועת המחאה הלבנונית. הידיד טען כי צילומי נשיקות וחיבוקים במהלך ההפגנות מקלקלים את רוח המהפכה. "זו מהפכה ולא זמן לנשיקות", אמר. "שיתנשקו בבתים שלהם." בכך שיקף את דעתם של צעירים רבים מחוץ ללבנון המעוניינים לייצא את המהפכה מלבנון למדינות ערביות נוספות. בלבנון עצמה, מכונה המחאה "מהפכה", מה שמעיד על כך שצעירי המדינה אינם מעוניינים בשינויים קוסמטיים בהנהגה, כפי שאירע במדינות אחרות, אלא בשינוי כולל.
שיהאב א־דין מופתע לטובה מהנוכחות הנשית האמיצה בהפגנות, ששיאה היה בתהלוכת נשים עצומה. התהלוכה זכתה לפחות פרסום מתמונת הנשיקה. תמונה זו מתגרה לא רק בתקשורת הממומנת על ידי מדינות המפרץ, שדאגה לעורר את דמיונם המיני של הערבים באמצעות המודל של "הצעירה הלבנונית המפתה", אלא גם במנהיגי המהפכות הקודמות של ה"אביב הערבי", שהבליטו דווקא מאפיינים שמרניים קיצוניים מחשש ל"רגשות הציבור". בכיכר תחריר במצרים, למשל, צעירות ספגו גינויים על לבושן ועל עישון סיגריות ברחוב. בזמן שהרחוב המצרי דווקא הפגין פתיחות ותעוזה, האסלאמיסטים כרתו ברית עם הצבא, והנוער החרה החזיק אחריהם בכך שהבליט מידות טובות ואדיקות דתית.
כיצד תתרחש מהפכה, תוהה שיהאב א־דין, שאיננה מזעזעת את העקרונות המוסריים, הדתיים והחברתיים עוד לפני שהיא מזעזעת את השיטה הפוליטית? בירות היא בו־זמנית עיר תיירותית ועיר בירה, מה שהופך אותה מבחינה חברתית לעיר הבירה הערבית המתאימה ביותר לניפוץ הטאבו המיני. הדור הצעיר, שמהווה את גרעין המהפכה הלבנונית, הוא הדור שלא ידע את אימת המוות ואת הפכפכות הפוליטיקאים. בשונה מדור המלחמה, הכלוא בתוך סיוטיו, הדור הצעיר מעז לפרוץ את הגבולות.
הנעורים הם שלב חשוב בבשלות האישית. החוקר אסף ביאת, שניתח את מאפייני המהפכנים הערבים הצעירים, מצא שהם נעים בין קדמה לבין שמרנות. בנעוריהם, הם חיים בעצמאות יחסית ובמערכת חברתית שמאפשרת להם לגבש לעצמם זהות ומקום בעולם. כיכרות המהפכה הן מרחב התנסות עבורם, שבו הם יכולים לממש את נעוריהם. בהקשר זה, שיהאב א־דין מזכיר את מיקה וויט (Micah White), אחד ממייסדי Occupy Wall Street, שטען שצעירים צריכים לארוז את מיטלטליהם ולעבור לאזורי ספר שבהם הממשלה אינה נוכחת משום ששם הם יוכלו להתנסות באוטופיה חברתית, פוליטית וכלכלית מחוץ לכוחו ולשליטתו של הממשל. וייט הרחיב תיאוריה זו בספרו The End of Protest, שבו הסביר בין היתר כיצד מחאות במרחבים העירוניים הקיימים הן מוגבלות מטבען.
חלומות זקוקים לרוח נעורים, למרחב ולמציאות חברתית גמישה כדי להיטוות, ולסבלנות ולתחושת אחריות – כדי להתגשם. תמונת הנשיקה, סבור שיהאב א־דין, מבטאת את החלק הראשון: רגשות ויחסים הנטווים במרחב משוחרר ממורשת הממסד הדתי, ממלחמות האזרחים ומהנצלנות התקשורתית. "תמונת הנשיקה הלבנונית מבשרת על שינוי מהותי העומד בפתח", חותם שיהאב א־דין.תבקשת השורה שלא נכתבה: האם הצעירים הערבים ניחנים גם בסבלנות ובתחושת אחריות כדי להגשים את חלומותיהם?
