מה הסיפור של החפצתן של הנשים המפגינות בלבנון ושל ההתייחסות למראה החיצוני שלהן? מדוע אי־אפשר להתייחס לפעילות הפוליטית שלהן כפי שמתייחסים לזו של הגברים? לשאלות האלה מתייחס ד"ר אסעד עבד א־רחמן, חוקר ואיש אקדמיה ירדני-פלסטיני בעל שם, במאמר שפורסם בנובמבר 2019 ביומון הפלסטיני אל־קודס.
המאמר נפתח בטענה הברורה לרבים כי נשים במדינות ערב עדיין מופלות לרעה בהיבטים רבים של החיים; זאת בהתאם לתפיסה הערבית המסורתית, המושפעת מהדת ומשמרנות חברתית, שלפיה תפקידי האישה מסתכמים בהיותה אחות, אם, אשת איש או עקרת בית. אלא שבשנים האחרונות, מסייג עבד א־רחמן, ניכר שיפור במצבן של נשים בחברות ערביות רבות, שבהן הן שותפות בתחומי חיים שונים. הדבר בולט במיוחד במחאות האחרונות בלבנון שפרצו באמצע ספטמבר 2019 על רקע המצב הכלכלי, השחיתות והפערים העדתיים שהונצחו על ידי השלטון.
נשים נוכחות בהפגנות בלבנון בדיוק כמו גברים. הן מילאו את הרחובות בהמוניהן ללא הבדלי גיל, עדה ומקצוע, מה שעורר את הרושם כי המחאות חוצות מגזרים. סמיר עטאללה, הסופר והעיתונאי הלבנוני הידוע, העיד על אופי המחאה בכותבו כי אפשר לשאוב כוח ותקווה מהפנים הגלויות ומהאומץ הרב של המפגינים במדינה כל כך מפולגת. האם סולידאריות זו יכולה להתבטא בשיטה פוליטית חדשה שתהיה הוגנת ושוויונית יותר עבור נשים?
אלא שלפי עבד א־רחמן, ה"מחלה" הפטריארכאלית מרימה את ראשה. בתקשורת וברשתות החברתיות, הכותבים אינם מתרכזים במעשיהן של המפגינות אלא בצורתן החיצונית, ואף מזייפים באופן גס תמונות וסרטונים ומגחיכים את ההפגנות. האם יופי מנוגד למהפכה, לגאווה ולכבוד? האם הבגדים הם אלה שמגדירים את האומץ של בני האדם ואת עמדותיהם? האישה הלבנונית איננה שפחה של בקבוק בושם או של שמלת ערב מגונדרת, קובע עבד א־רחמן. יש לה מטרות פוליטיות ולאומיות. עמידתן של נשים לבנוניות שכם אחד עם גברים להגנה על זכויות האזרח ועל המולדת מפני השחיתות והעדתיות – שוברת את מערכת הערכים הפטריארכלית.
המאבק הקשה בין התרבות הגברית המסורתית לבין התנועה החברתית המתחדשת הוליד דרישות רבות מצד שני המינים יחד להכרה בתפקידיהן השונים – התרבותי, הפוליטי, החברתי והכלכלי – של נשים. למעשה, בעולם הערבי כולו התאחדו נשים וגברים בתביעה לזכויות אזרח ואדם בסיסיות שקדמו לכינונה של כל חוקה ערבית.
ערבים המתבוננים מבחוץ במאבקן של נשים בלבנון, מבחינים באופי המיוחד של הנשים הלבנוניות, אך נזכרים גם במאבקים קודמים של נשים במדינות ערביות רבות. אלא שלבנון היא מדינה מורכבת שבה שורר מגוון דתי ועדתי ייחודי והבדלים חברתיים, כלכליים ותרבותיים גדולים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. ביקור בלבנון, מזכיר עבד א־רחמן, הוא חוויה עם ניחוח מזרחי-מערבי שאי־אפשר לחוות באף מקום אחר; מקום שבו עצב ושמחה משמשים בערבוביה בהפרש של שעות אחדות.
העולם הערבי נדרש לשיפור מעמדן של נשים, שהן מחצית מהחברה, ולשוויון זכויות וחובות מלא בינן לבין גברים. מעמד האישה בחברה הוא מדד למידת ההתקדמות החברתית והכלכלית בכל ארץ ערבית שהיא. שינוי כזה, מטבע הדברים, חייב לבוא כחלק מתוכנית כוללת לשחרור האדם הערבי מכבליו.
