בספטמבר 2019 פרסמו החוקרים ד"ר חגי אטקס (בנק ישראל) וד"ר ויפאק עדנאן (שלוחת אבו-דאבי של אוניברסיטת ניו יורק) מחקר על הסחר בהיתרי עבודה לפלסטינים בישראל. במאמר שפורסם לאחר מכן במגזין הדיגיטלי הפלסטיני מתראס תיארה למא רבאח, סטונדטית פלסטינית, את הקשיים השונים שניצבים בפני פלסטינים מהגדה המערבית שעובדים בישראל ואת ההשפעה שיש לקשיים אלה על מציאות חייהם.
רבאח מציינת כי כ־131 אלף פלסטינים החיים בגדה המערבית עובדים בתוך שטחי ישראל, ורק ל־91 אלף מתוכם יש היתר עבודה חוקי לעבוד בה. כשעובדים אלה רוצים להגיע למקום עבודתם בישראל מדי יום, עליהם לעבור באחד המעברים של ישראל ולהידחק בתורים הארוכים והצפופים במשך זמן רב בשעות הבוקר המוקדמות.
אותם עובדים "ברי מזל" שהצליחו להשיג היתר עבודה בישראל משלמים מחיר גבוה על כך. הם מעבירים אלפי שקלים למתווכים ולקבלנים כדי שאלה ידאגו להיתר עבודה עבורם ולמקום עבודה בישראל, לרוב באתרי בנייה או במפעלים. לסכום זה הם נאלצים להוסיף תשלומים נוספים עבור "סל שירותים חברתיים" (שמשירותיו הם לא נהנים בפועל) ודמי חברות בהסתדרות (שלא דואגת אף לזכויותיהם הבסיסיות ביותר). לאחר שהוציאו סכומים אלה, טוענת רבאח, גם חברות ההשמה בישראל מוצאות דרכים לנגוס משכר הטרחה של אותם עובדים.
על פי אחד החישובים שמציינת רבאח בטורה, הסכום הכולל שמשלמים העובדים הפלסטינים מדי חודש למתווכים למיניהם מוערך בכ־150 מיליון שקלים. חוסיין א־שייח', השר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית, הצהיר בחודש שעבר כי הרשות פתחה במלחמה ב"מתווכי ההיתרים" שמנצלים את הפועלים כדי לצבור הון על גבם.
אך זו אינה הפגיעה היחידה שנגרמת לפלסטינים כתוצאה ממדיניות היתרי העבודה. בשנת 2015, מציינת רבאח, שינתה מדינת ישראל את החוק להנפקת היתרים, והורידה את גיל הזכאות להיתר מ־26 ל־22, אך קבעה כי על העובד להיות נשוי וללא רקע של עבירות ביטחוניות. בעקבות החוק החדש, החלה לצמוח תעשייה גדולה של סחר בהיתרי עבודה ובתעודות נישואים מזויפות (שמחיריהם עשויים להגיע ל־13 אלף שקלים בשל העובדה שהם הפכו למצרך מבוקש מאוד).
חמור מכך, עובדים פלסטינים שרבאח ראיינה סיפרו לה שבשל הורדת גיל הזכאות, ישנם צעירים שבוחרים להינשא בגיל מוקדם מהמתוכנן רק כדי לזכות בהיתר המיוחל. "אנשים עובדים כדי להתחתן, ואילו אנחנו מתחתנים כדי לעבוד".
אולם מצבו של עובד שלא קיבל היתר עבודה, או שההיתר שברשותו נפסל, איננו טוב בהרבה, ויש עשרות אלפי פלסטינים במצב זה. על עובד כזה למצוא דרכים שונות שיבריחו אותו לתוך שטחי ישראל: חלק רצים עם עובדים נוספים בדרך לא דרך עד לפרצה בגדר בנקודה נידחת; חלק מטפסים על סולם ומנסים לחצות את הגדר, שגובהה שמונה מטרים; חלק מסתתרים בתוך תא מטען של מכונית כשרגליהם מקופלות וצמודות לחזיהם במשך שעות; וזו רשימה חלקית בלבד. אם עובדים אלה נתפסים על ידי משמר הגבול בעת ההברחה, הם נעצרים באופן מיידי או ש"חוטפים מכות עד שהם לא יכולים לעמוד על הרגליים", כפי שסיפר לרבאח פועל בן עשרים בשם עאדל, שנהג להסתנן לישראל במשך מספר שבועות.
גם לאחר שעובד פלסטיני מצליח להסתנן לישראל, לא תמו ייסוריו. קודם כול, עליו למצוא מעסיק בצד הישראלי שיהיה מוכן להעסיקו (אותו מעסיק ודאי ינצל אותו בדרכים שונות בשל העובדה שהוא עובד ללא היתר עבודה). שנית, כדי להימנע מהעלויות ומהסכנות הכרוכות בהסתננות, הוא יישאר לישון לא אחת במקום העבודה על מזרן זרוק בצד הדרך, במקרה הטוב, או בחיק הטבע על האדמה החשופה – במקרה הרע. חלק מנהלים כך את חייהם במשך שבועות שלמים, ובמהלכם הם נשארים בהיחבא בשטחי ישראל, וחוזרים ל"ביקור בית" אחת לכמה שבועות.
תופעה נוספת שעליה מצביעה רבאח בטורה, ושנגרמת בשל המצב הנוכחי, היא שהיתרי העבודה הפכו לאמצעי ענישה בידי המעסיקים, שמאיימים בביטולם לנוכח כל ביטוי של מחאה או התנגדות מצד הפועלים כשפוגעים בזכויותיהם. גם ישראל משתמשת באמצעי ענישה זה, שאותו היא מפעילה כנגד העם הפלסטיני כולו – בכל פעם שנרשמת עלייה במספר פעולות ההתנגדות שמבצעים הפלסטינים, מבטלת ישראל כמות מסוימת של היתרים כעונש קולקטיבי. כך קרה, למשל, למשפחת אבו עראם מהכפר יטא שבנפת חברון, שישראל ביטלה 1,000 היתרי עבודה של עובדים מקרבה לאחר שאחד מבניה – אסמאעיל, ביצע פיגוע דקירה נגד מתנחל. בכך מבקשת ישראל להרתיע את הפלסטינים מפני ביצוע פעולות התנגדות שונות, ולמנוע היווצרות של סביבה תומכת ומעודדת לפעולות כאלה בעתיד.
לסיכום טורה, כותבת רבאח שזו מציאות החיים של צעירים רבים בעשרות כפרים ועיירות בשטחי הרשות הפלסטינית, שמסיימים את לימודיהם בתיכון ומחפשים עבודה. צעירים אלה יודעים שמרבית אפשרויות התעסוקה שניצבות בפניהם נמצאות בתוך שטחי ישראל, וגם הם, כמו דור העובדים הפלסטינים שקדם להם, משלימים עם מציאות זו ומוכנים לשאת בסבל ובהשפלה הכרוכים בתהליך השגת היתר העבודה, בהברחות לתוך ישראל ובניצול שהם חווים מצד מעסיקיהם, וכל זאת רק כדי להתפרנס ולפרנס. זו גם מציאות חייהם של כל אותם פועלים שבאמצעי התקשורת מדווח על מותם בתאונת עבודה לאחר שנפלו מגובה, מציינת רבאח, כפי שקרה ב־68 מקרים רק בשנה זו.