בסיסמת הבחירות "כחול לבן או ארדואן" התכוונו הקופירייטרים של המפלגה להזהיר שבחירה בנתניהו לתקופת שלטון נוספת תוביל את ישראל לתהליך דומה לזה שהתחולל בטורקיה בתקופת שלטונו של ארדואן –הידרדרות מדמוקרטיה לדיקטטורה. עתה, כשסבב הבחירות השלישי מאחורינו, מן הראוי לבדוק את הטענה הזאת בדיקהשיטתית וסדורה יותר. האם אכן יש דמיון בין התהליכים המתחוללים בישראל לבין אלו שקרו בטורקיה בעשור האחרון?
מפלגת הצדק והפיתוח, שבראשה עומד ארדואן, שולטת בטורקיה ברציפות מ־2002. בשנים הראשונות דומה היה שהדמוקרטיה יציבה: העיתונות החופשית והאופוזיציונית פרחה, מערכת המשפט הפגינה עצמאות מסוימת, והפרלמנט היה אוטונומי ודינמי. לקראת סוף העשור הראשון הצליח ארדואן להחליש מאוד את השפעתו של הצבא על הפוליטיקה. הצבא נדחק מעמדות השפעה מרכזיות ובהמשך, במבצע בזק, נעצרו רבים מן הגנרלים המובילים, הועמדו למשפט בעוון תכנון הפיכה צבאית, ונשלחו לכלא. עם סילוק הצבא ממעורבות ישירה בפוליטיקה נעשתה טורקיה דמוקרטית יותר ודומה יותר לישראל: הצבא נותר בתפקיד מבצע מדיניות והפסיק להשתתף בקביעתה.
בשנים שאחר כך, בדמיון מסוים למקבילו הישראלי, חיזק ארדואן את אחיזתו ברשויות המדינה באמצעים דמוקרטיים למהדרין – הוא מינה פקידים בכירים, מפכ"לים ויועצים משפטיים מבין תומכיו, שינה חוקים לטובת הגורמים המסורתיים, כגון צמצום מכירת משקאות משכרים, והגדיל מאוד את מספר בתי הספר הדתיים ואת חלקו של החינוך הדתי במערכת.
נקודת המפנה החשובה הייתה בתחילת העשור השני לשלטונו. בשנים שקדמו לכך שקעו ארדואן ומשפחתו בשחיתות עמוקה, ובין השאר, קיבלו שוחד בסכומים גדולים מקבלנים ומאנשי נדל"ן, וככל הנראה בעיקר מאיראן, תמורת סיוע בעקיפת הסנקציות האמריקאיות. בדצמבר 2013 החלה חקירת משטרה של הפרשה בכמה תיקי שחיתות גדולים, והיא כללה חיפושים בבתי שרים, ואף בביתו של ארדואן עצמו. בה בעת התפרסמו בתקשורת עדויות רבות על סכומי העתק שקיבל, ובהן שיחות טלפון שבהן נשמע ארדואן מדבר עם בנו ומורה לו להסתיר כספים שהיו בבית, ושיחות של בני משפחתו עם קבלנים על וילות והטבות אחרות.
בנקודה זו פעל ארדואן במהירות ובנחרצות גדולות בהרבה מאלה של נתניהו. כשנחשפו תיקי השוחד והמרמה נגדו ניסה נתניהו להשפיע על מהלך החקירה באמצעות הטלת דופי בחוקריו, ודרך מינוי אנשים שהאמין כי הם משתייכים למחנהו, רוני אלשיך לתפקיד מפכ"ל המשטרה ואביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי, אולם הוא לא העריך נכונה את מידת מחויבותם לשלטון החוק, ומהלכיו נכשלו. הצלחתו הגדולה היחידה בניסיון לקעקע את המערכת החוקרת הייתה מינוי מתניהו אנגלמן הצייתן למבקר המדינה בשנה האחרונה.
מהר יותר, חזק יותר, טוב יותר
ארדואן פעל מהר יותר, חזק יותר ובהצלחה גדולה יותר. מרגע שנחשפו העדויות על שחיתותו הוא פיטר במהירות את אנשי התביעה ואת הבכירים באגף החקירות שניהלו את חקירתו, והעביר אחרים לתפקידים מרוחקים, ובחודשים שלאחר מכן המשיך לטהר את מערכות השיטור, החוק והמשפט מכל מי שהיה עלול לסכנו ולקדם את הבאתו למשפט. שופטים, קציני משטרה ופרקליטים פוטרו וכמה מהם נאסרו. בהמשך נחקקו חוקים חדשים שהצדיקו בדיעבד חלק מן הצעדים האלה.
לצד זאת, הוא דיכא את העיתונות החופשית שחשפה את שחיתותו באמצעות מעצרים, קנסות ורכישת כלי תקשורת: עורכים ועיתונאים רבים נעצרו, הואשמו בפגיעה בביטחון המדינה הטורקית או בשמה הטוב (יש סעיף כזה בחוק) והושלכו לכלא לתקופות ארוכות. חלק מאמצעי התקשורת זכו לביקור של רשויות המס, שהאשימו אותם בהעלמת הכנסות והטילו עליהם שומות ענק של מיליארדי לירות. לקבוצות מדיה אחרות הוצעו הצעות רכישה שלא יכלו לסרב להן. ברור מאליו שעורכים וכתבים שחרב השלטון עדיין לא הונפה עליהם הורידו את ראשם והחלו להישמע לדפי המסרים שהגיעו מאנקרה. היום אין בטורקיה תקשורת חופשית, ומרבית הקולות האופוזיציוניים מגיעים מבחוץ.
נתניהו, לעומתו, נכשל בהשתקת המדיה. הוא קידם הקמת עיתון שיתמוך בו ורשת טלוויזיה אוהדת – ישראל היום וערוץ 20 – ניסה לסגור כלי תקשורת שביקרו אותו כערוץ 10 ורשות השידור, ועל פי כתב האישום ניסה לשחד את שאול אלוביץ' ואת קבוצת וואלה ולשכנע את מו"ל ידיעות, נוני מוזס, לתמוך בו תמורת אתנן, אולם בשורה התחתונה מאמציו בתחום זה כשלו. אמצעי התקשורת המרכזיים בישראל עדיין חופשיים להביע עמדות מנוגדות לאלה של המשטר.
את תחילת השלב האחרון בתהליך השתלטותו של ארדואן סימן ניסיון ההפיכה נגדו ב־2016. סביר להניח שלא ארדואן יזם את הניסיון הכושל, אולם הוא ניצל אותו היטב כדי לחזק את שליטתו עוד יותר. לאחר דיכוי ההפיכה הואצו כל תהליכי חיסול הדמוקרטיה, וכל מי שהביע התנגדות לארדואן או לדרכו סולק. במדינה הוכרז משטר חירום, ועל פי תקנותיו נעצרו אלפים ונעלמו בבתי הכלא לתקופות ארוכות. מאות אלפים שנחשדו בחוסר נאמנות פוטרו מתפקידיהם בשירות הציבורי ודרכוניהם הוחרמו.
באפריל 2017, כחלק מן המאבק במזימות הרשע נגדו, העביר ארדואן במשאל עם מפוקפק שינוי דרמטי בשיטת המשטר. במקום משטר פרלמנטרי עברה טורקיה לשיטה נשיאותית כמו־אמריקאית, אולם בהיעדר האיזונים והבלמים שהחוקה האמריקאית מציבה מול המנהיג, בשיטה הטורקית יש לנשיא סמכויות מפליגות ומוחלטות בקביעת הממשלה והתקציב, במינוי שופטים וראשי מערכות המשטרה, הצבא, המודיעין, האוניברסיטאות ומערכת החינוך. בעקבות המשאל בחר רוב דחוק בארדואן לנשיא בסמכויות הנרחבות והעניק לו את המפתחות לחיסול כמעט סופי של הדמוקרטיה.
גם כאן המקבילה הישראלית חיוורת יותר. פסקת ההתגברות, החוק הצרפתי וחוק החסינות – כל אלו נועדו למנוע את העמדת נתניהו למשפט ולחזק את אחיזתו בשלטון. כולם צפו ועלו כבלוני ניסוי, אך נפלו עוד בטרם הוחל בתהליך החקיקה. להבדיל מארדואן, עד עתה נכשל נתניהו בכל מהלכיו לבצר את שלטונו.
