הכותב פותח בתיאור מקרה שבו מלווה של חולה תקף רופאה בבית חולים ממשלתי, אירוע שעורר כעס רב בקרב רופאים. אולם אף שרבים הביעו אהדה כלפי הרופאה שהותקפה, לדעת הכותב לא נעשים צעדים מספיקים כדי לפתור את הבעיה. המקרה אמנם עלה לכותרות וגרר זרם תגובות ברשתות החברתיות, אך חלק מהתגובות מאשימות את הרופאים וטוענות כי הם מתנשאים בזמן הטיפול ולעיתים משתמשים במונחים שאינם מתאימים, במיוחד במצבים קשים או מביכים.
המחקרים מראים שהשיטות הטובות ביותר לטיפול בחולים הן אלה ששמות את החולה במרכז (patient-centered care), שבהן החולה הוא שותף פעיל בכל מה שקשור למצבו הבריאותי. אולם הדבר דורש קשר אישי טוב בין החולה לצוות הרפואי, וקשר כזה יכול להיבנות רק אם יש אמון בין הצדדים. הכותב מדגיש שרופאים אינם אמורים להתעניין רק במצבו הקליני של החולה אלא גם במצבו הרגשי, הנפשי, הרוחני והחברתי, ואפילו במצבו הכלכלי. הרופא נדרש גם לפתח מיומנויות של הקשבה לחולה וכמובן מיומנויות תקשורת עימו. מינהל הבריאות, מצידו, נדרש לספק את האווירה ואת התשתיות המתאימות לכך. ד"ר אבראהים בני האני, חבר ועדת הבריאות הפרלמנטרית והדיקן לשעבר של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ירדן למדע וטכנולוגיה, אומר שכדי לפתח מיומנויות תקשורת בקרב רופאים נדרש תרגול ממושך וכי לשם כך יש צורך לשנות את שפת ההוראה בחלק מהקורסים בפקולטות לרפואה מאנגלית לערבית. בני האני מציין שיש בירדן רופאים המתמחים במה שהוא מכנה "breaking bad news", כלומר מסירה של אינפורמציה שקשה להתמודד עימה. רופאים אלו מיומנים בתקשורת עם חולים, ואפשר לנצל את מיומנויותיהם אם יאמנו אחרים.
לפי דוח שהתפרסם בשנת 2018 מטעם המועצה הכלכלית והחברתית, תקציב משרד הבריאות הירדני בשנת 2016 עמד על 651 מיליון דינאר. בשנת 2017 הוא ירד בשיעור של 11%, ורק ב־2019 עלה שוב לגובה התקציב של שנת 2016. בשנים 2015–2019, ההוצאות הציבוריות על בריאות ירדו מ־8.15% מסך ההוצאה הציבורית ל־7%. לפי הדוח, בתי החולים הממשלתיים מתמודדים עם מכשולים נוספים כמו צמצום כוח האדם, בעיקר רופאים מומחים. אנשי מקצוע רבים מהגרים אל מחוץ לירדן, ואחרים עוברים לעבוד במגזר הפרטי.
נתונים אלו מראים את הלחץ העצום שמשרד הבריאות מפעיל על בתי החולים. הצוותים הרפואיים מתקשים להתמודד עם המספר הגדל של מטופלים. לפי ד"ר אל־פיתאני מאיגוד הרופאים, שהיה אחראי על נושא התקיפות נגד רופאים בשנים 2016–2019, הלחץ הזה הוא אחת הסיבות העיקריות שמביאות לתקיפת רופאים, וראיה לכך היא העלייה במספר תקיפות הרופאים בחדרי מיון של בתי חולים ממשלתיים.
אל־עלי מציין שחלק מאנשי הצוותים הרפואיים נדרשים לעבוד במשך שעות ארוכות יותר ממה שקובעים חוקי העבודה. כך, למשל, במוסדות בריאות רבים תורנות של רופא עשויה לארוך יותר מ־30 שעות רצופות. בעיה נוספת היא מספר המלווים הגדול של כל מטופל, הגורם להפרעה בחדרי המיון.
המספרים העצומים של החולים בחדרי המיון אינם נובעים רק מהגידול באוכלוסייה. אחוז גדול מהפונים לחדרי המיון כלל אינם סובלים ממצב חירום, כפי שהראו נתוני משרד הבריאות לשנת 2018. משרד הבריאות מפעיל 659 מרפאות ומוקדים המעניקים טיפול ראשוני ויכולים לספק מענה לרבים מהפונים לחדרי מיון במקרים שאינם דחופים. אולם בפועל מודעות הציבור לגבי המרפאות הללו לוקה בחסר, וכך גם זמינותן של המרפאות עצמן – לעיתים הדרך המהירה ביותר לקבל טיפול היא לפנות לחדר המיון.
לדעת הכותב, כדי לפתור את משבר חדרי המיון בירדן יש לבחון דוגמאות ממדינות אחרות – למשל מערכת הבריאות בבריטניה, שנחשבת לאחת המערכות המתקדמות בתחום הבריאות והמבטחת בחינם את כל האזרחים. ב־2004 הוחל בבריטניה "חוק ארבע השעות" (four-hour rule), הקובע כי מטופל שמגיע לחדר המיון יטופל בתוך ארבע שעות לכל היותר; בית החולים נדרש לשלם למערכת הבריאות הלאומית קנס בסך 120 ליש"ט עבור כל חולה שמעוכב יותר מארבע שעות. מטרת החוק היא לזרז את הטיפול הרפואי בחדרי המיון, להקל את הנטל עליהם וגם להקל את העומס במחלקות בתי החולים (בגלל הטיפול החינמי בבריטניה, הצפיפות בבתי החולים רבה). אבל אפילו בבריטניה, על תקציב הבריאות הגבוה שלה, עדיין נפוצה התופעה של חולים הפונים לחדרי העזרה הראשונה והמיון במקרים לא דחופים.
היעילות של שירותי הבריאות בירדן זינקה הודות למחשוב התחום כולו. בבתי החולים הממשלתיים הותקנה מערכת חכמה שיוצרת תיק רפואי אלקטרוני לכל אזרח, והוא נגיש מכל מוסד רפואי. עם זאת, אף שהמחשוב היה צעד חשוב, ברור שנדרשת תוכנית פיתוח כוללת שתאפשר גם בקרת עומסים ושיבוץ יעיל של מאושפזים ומטופלים בבתי חולים שיש בהם מיטות פנויות. מערכת כזאת תוכל לשמש גם אמבולנסים, לסייע להגנה על העורף ולתמוך בהחלטות של המרכז הלאומי לביטחון ולניהול משברים, משום שהיא תאפשר לקבוע אילו בתי חולים הם הקרובים ביותר למקום האירוע ומה מידת פניותם לטיפול במקרים הדחופים.
אולם לצד ההכרה בבעיות והניסיון לפתור אותן, מסייג אל־עלי, הן אינן מצדיקות תקיפה של אנשי צוות רפואי. אם כך, איך אפשר ליצור סביבה בטוחה?
אחת ההצעות שעלו בדיונים בנושא היא להקים צוותי ביטחון בחדרי המיון שמקרי התקיפה בהם תכופים. ד"ר עלי אל־עבוס, יו"ר ארגון הרופאים, אומר בשנת 2016 הסכימו שרי הבריאות והפנים לטפל בנושא, אך בפועל הדבר לא בוצע בשל מחלוקת על מקורות התקציב. אל־עבוס מציין כי העלה שוב את הנושא לאחרונה ושר הפנים הסכים להוציא את הסכום הדרוש מהתקציב הציבורי. אל־עבוס סבור שתחושת ביטחון במוסדות הבריאות היא אינטרס הן של המטופלים הן של אנשי הצוות. תקיפת רופאים עלולה גם להשבית את עבודת הצוותים הרפואיים ולהביא לפגיעה בחפים מפשע.
כאן ראוי להתייחס גם לתקשורת, שפעמים רבות נטלה חלק בערעור האמון הציבורי במערכת הבריאות. הכותב מביא כדוגמה לכך את סיפורה של אישה שטענה כי רופאים שניתחו אותה שכחו בבטנה טלפון נייד. הסיפור הסתמך על צילום רנטגן שהראה כביכול טלפון נייד בבטנה של האישה. הידיעה החדשותית התפשטה כאש בשדה קוצים ואף הגיעה למדינות המפרץ, שתושביהן מהווים חלק ניכר מהתיירות הרפואית בירדן; אך בדיעבד התברר כמובן שהידיעה מפוברקת. ראש ארגון הרופאים ביקש אז לתבוע את הגורמים שהפיצו את הידיעה, אך בסופו של דבר לא עשה זאת. אמצעי התקשורת מצידם טוענים לכיסוי תקשורתי שקול ומאוזן; אך ידיעה מפוברקת אחת מספיקה כדי להזיק למוניטין של אנשי מערכת הבריאות. יש לבדוק אם קיים קשר סיבתי בין אופן הסיקור התקשורתי ובין שכיחות מקרי התקיפה של רופאים.
אל־עלי מציין גם את אחריותה של מערכת המשפט למצב, ואומר כי ברוב המקרים שבהם הותקפו רופאים הושתו על התוקפים עונשי מאסר קלים לתקופה שאורכה בין חצי שנה לשנתיים. יתר על כן, שופט יכול להפחית את העונש עד לתקופה של שלושה חודשים, שאפשר גם להמירה בקנס נמוך. ד"ר אסיד א־זניבאת, מרצה למשפטים ששוחח עם אל־עלי, הציע לתקן את החוק כך שלמשל לא יהיה אפשר להמיר את המאסר בקנס.
אם כך, מאחורי גילויי האלימות בבתי החולים בירדן עומדות שלל סיבות מערכתיות. השאלה היא אם המצב בר תיקון.
מערבית: רוני ברדה
