כבר תקופה ארוכה מתנהל בצרפת ויכוח בין המתריעים מפני עצימת עיניים לנוכח דבקות חלק מהמיעוט המוסלמי בסמלים אסלאמיסטיים והתרחקותם מ"ערכי הרפובליקה", לבין המזהירים מפני התגברות גילויי האסלאמופוביה בצרפת. בעבר הוגבלה הדרישה מהמיעוט המוסלמי לכבד את עקרונות ה"חילוניות של הרפובליקה הצרפתית", לגורמי הימין הקיצוני (RN, מפלגתה של מארין לה פן), אולם היום אפשר להבחין בהצטרפות קולות נוספים לדרישה זו, הן מקרב הימין ה"רך" והמרכז, הן מקרב מחנה השמאל, ולצידה בעליית המודעות לזיקה בין טרור לאסלאם קיצוני.
בדיקת הלכי הרוח הרווחים בציבור הצרפתי מעידה אף היא על הקצנת השיח כלפי המוסלמים. על פי תוצאות משאל דעת קהל שערכה אשתקד חברת הסקרים הבולטת בצרפת IFOP, 78% מהנשאלים מביעים חשש לגורל החילוניות בצרפת, 61% סוברים שהאסלאם אינו עולה בקנה אחד עם ערכי החברה הצרפתית, ו-66% תומכים באיסור על נשיאת סמלים דתיים מובהקים. אומנם גם צלב וכיפה נכללים בסמלים האלה, אולם מתוצאות המשאל ברור שהנשאלים מתכוונים בעיקר לסמלים מוסלמים מובהקים, ובראשם הרעלה.
באוקטובר אשתקד בלטו שני אירועים שליבו את האש בין שני המחנות, ובה בעת חידדו את ההבדלים בתוך כל מחנה. הראשון אירע בטיול בית ספר לבניין הפרלמנט האזורי במזרח צרפת, שבמהלכו התפתחה תקרית בין חבר פרלמנט מפלגת "האיחוד הלאומי", לבין אחת האימהות המלוות שעטתה רעלה. בעקבות דרישת חבר הפרלמנט מהאם להסיר את הרעלה בכניסה לבניין, התפתח ויכוח בינו לבין יו"ר הפרלמנט האזורי, מהמפלגה הסוציאליסטית, שהגן על זכותה של האם לעטות רעלה בשם עיקרון החילוניות בצרפת, וטען כי אין חוק האוסר זאת (החוק מ־2004 אוסר רק על תלמידות בתי ספר לעטות רעלה בעת שהותן בבית הספר).
הוויכוח הציבורי שנפתח בעקבות האירוע הזה חשף חילוקי דעות גם בתוך הממשלה, בין משרד ראש הממשלה, שהביע התנגדות לכל חקיקה שתגביל את זכותן של האימהות המלוות לעטות רעלה, לבין שר החינוך, שאומנם הודה כי אין חקיקה מגבילה בנושא, אולם הצהיר כי "לא רצוי לעטות רעלה בציבור".
האירוע השני המחיש את הנטייה, חוצת המפלגות לעיתים, שיש לדבוק בתקינות הפוליטית בכל הקשור ליחס לאסלאם ולמוסלמים. האחראי על המחשוב בבניין המשטרה בפריז, שהתאסלם לפני כמה שנים, דקר למוות ארבעה עמיתים לעבודה. במהלך חקירת המקרה התברר שהדוקר שיבח בפני חבריו לעבודה את הטרור נגד העיתון "שרלי הבדו" (ב־2915). אולם הם העדיפו לשמור את המידע לעצמם, ולא דיווחו על כך לממונים, כנראה מחשש שיואשמו בגזענות או באסלאמופוביה. גם תמונותיו של התוקף בפייסבוק, שבהן חיקה תנועות של עריפת ראש נוסח דאע'ש, עברו מתחת לרדאר המשטרה.
האירוע הזה נחשב קו פרשת המים בכל הקשור להתמודדות הנשיא מקרון עם תופעת האסלאם הקיצוני. לאחר תקופה ארוכה של נכונות להכלה במאמץ למנוע העמקת השסעים החברתיים, טען הנשיא מקרון בנאום פומבי כי מוסדות השלטון בלבד אינם יכולים להילחם ב"מפלצת האסלאמיסטית" (l'hidra islamist), וכי לשם כך יש לגייס את האומה כולה ולהקים "חברה ערנית" (une societe de vigilance). בעזרת המושג הזה קרא מקרון לאזרחים לגלות ערנות לסביבה הקרובה (במקומות עבודה, בבתי ספר, בבתי תפילה) ולהתריע על סימנים העלולים להעיד על הקצנה דתית, כמו צורת לבוש, תפילה באמצע היום, הימנעות מלחיצת יד לנשים וכו'.
קריאה זו חידדה שוב את פער הדעות בין שני המחנות. ה"ליברסיון" (עיתון המייצג את השמאל הקיצוני), פרסם כתבה שנועדה להמחיש לאילו מצבים אבסורדיים עלולה קריאתו של מקרון להוביל. לדוגמה תוארה הפצת חוזר באוניברסיטתCergy-Pontoise (בוורסאי, הסמוכה לפריז), ובו רשימה של סימנים המעידים על הקצנה דתית, כמו היעדרות לשם תפילה, במיוחד בימי שישי, לצד פרטי לבוש מיוחדים, כמו גידול זקן, שיש בהם כדי להעיד שמדובר בהקצנה דתית המובילה לאלימות. במאמר אחר ב"ליברסיון" נמתחה ביקורת נגד קריאתו של הנשיא להפוך את האזרחים למשתפי פעולה של המשטר על בסיס הלשנה וחשדנות.
בתגובה לקריאה זו התארגנו ארגוני זכויות אדם ואיגודים מקצועיים, פרסמו עצומות וארגנו עצרות בפריז ומחוצה לה, בהשתתפות נציגי כל הדתות, כדי למחות נגד עידוד השנאה נגד האסלאם והמוסלמים. לטענתם, הקריאה ל"חברה ערנית" מצאה ביטוי בפגיעה במסגד בבאיונה (Bayonne) שביצע מועמד לשעבר ממפלגת הימין הקיצוני. האירוע עורר ויכוח ער ונוקב על משמעות האסלמופוביה, שורשיה והשפעותיה.
מחנה השמאל אינו מאוחד בעמדותיו. לדוגמה, דווקא סמוך לשרפה שהתחוללה בקתדרלת נוטרדם, פורסם ב"לה מונד", עיתון השמאל ה"רך", דו"ח (שפורסם קודם לכן באתרים ימניים) על הגברת הפגיעה באתרים נוצריים בצרפת במהלך 2019, שהזכיר גורמי אסלאם קיצוני בין שלל האפשרויות של בעלי המניעים לפגיעה.
לא כל מחנה השמאל הצטרף להפגנה נגד האסלאמופוביה. את הוויכוח התחיל הפילוסוף הצרפתי הנרי פנה רויז ((Pena Ruiz, שכתב במאמר ב"לה מונד" שבשם עיקרון החילוניות בצרפת מותר למתוח ביקורת נגד "השקפת חיים" מסוימת, והסביר שאין פסול במתיחת ביקורת על דת כלשהי. לדבריו אפשר להבחין בין אמירות גזעניות נגד אנשים מסוימים, לבין ביקורת נגד דתות, שאינה מכוונת נגד המאמינים עצמם. לטענתו, אסלאמופוביה, כמו יודופוביה או קתוליפוביה, אינה מבטאות גזענות, אלא את החופש למתוח ביקורת נגד השקפת עולם דתית.
דווקא בקרב מחנה הימין ה"רך" יש המשלימים עם כל הסממנים האסלאמיסטיים, לרבות נכונות להתעלם ממרכיבים שליליים בדרשות המטיפים הדתיים, כדי שלא להרתיע מצביעים פוטנציאלים (הבחירות למועצות העירוניות בצרפת יחלו ב־15 במרץ), ומזהירים מפני ביקורת נגד האסלאם, העלולה לגלוש לעבר עידוד שנאה וגזענות כלפי המאמינים. כמו כן, מול התנגדותה של המפלגה הסוציאליסטית להציב מועמדות העוטות רעלה, אין למפלגת השלטון, למשל, כל התנגדות להציב בראש הרשימה מועמדות עם רעלה.
תפנית נוספת במערכה של מקרון נגד האסלאם הפוליטי אירעה במהלך סיורו האחרון בעיר מילוז ((Mulhouse שבמזרח צרפת, באחת השכונות המאוכלסות בצפיפות במוסלמים, רובם ממוצא טורקי. האזור שנבחר לביקור הוא חלק מתוכנית נרחבת ל"כיבוש מחדש של אזורים אורבניים", שנחשבו עד כה אזורים המסוכנים לכניסת שוטרים ולהטלת שלטון החוק. במהלך ביקורו השתמש מקרון במושג "בדלנות מוסלמית", והבהיר חד־משמעית כי כל אזרחי צרפת חייבים בנאמנות לחוק הצרפתי ולא לכל חוק עדתי אחר, כמו למשל החוק הטורקי.
בנאומו מנה מקרון צעדים מעשיים למאבק באסלאם הפוליטי ובבדלנות המוסלמית, והדגיש את הצורך להגביל את ההתערבות החיצונית בהכשרת מטיפים דתיים. בכוונת מקרון לשים קץ להסדר ELCO, המאפשר לתשע מדינות (ובהן טורקיה, מרוקו ואלג'יריה) ללמד 80,000 תלמידים את שפת המקור שלהם בבתי הספר, ולהחליפו במנגנון הנתון לפיקוח משרד החינוך הלאומי. על פי מקרון ההסדר הקודם אפשר למדינות האלה לטפח את ה"בדלנות" הזאת על בסיס דת, פוליטיקה וזהות.
לסיכום, צרפת, שבה המיעוט המוסלמי הגדול ביותר באירופה, נאלצת אפוא להתאים את ערכי ה"חילוניות" והניטרליות שלה כלפי הדתות לאירועים השוטפים. במאבקה בגילויי "התחזקות דתית מוסלמית" היא מתרחקת מהתקינות פוליטית, גולשת לעבר חשדנות, ובמקרים קיצוניים אף מעודדת הלשנות.
