באוקטובר 2019 פורסם במדור מסע באתר הליברלי רציף 22 מוסף מיוחד על פאבים שחובה לבקר בהם במדינות ערב. מוחמד א־זלבאני, עיתונאי, סופר וחוקר תרבות מצרי, המשמש גם כראש מוסף האומנות בעיתון אל־יום אל־ג'דיד, פרסם במוסף זה מאמר על איסור צריכת האלכוהול באסלאם, ובו סקר את ספרו של עלי אל־מוקרי (المُقري) – "אלכוהול ויין באסלאם" שיצא לאור ב־2007. אל־מוקרי בוחן באופן יסודי את השאלה האם הנביא מוחמד שתה אלכוהול, ודן ביחסו של האסלאם לצריכת יין ואלכוהול.
אל־מוקרי הוא סופר ומשורר תימני, יליד 1966, ממחוז תעז, שפרסם כמה סיפורים וספרי שירה, ובהם "היהודי הנוכחי", "קטורת מעדן" ו"טעם שחור", שהיה מועמד לפרס בוקר לספרות ערבית בשנת 2008. ארבעה פרקים מהספר "אלכוהול ויין באסלאם" פורסמו כמאמר דעה בעיתון אל־ג'ומהורייה לפני יותר מעשרים שנה. כבר אז עורר הפרסום סנסציה, והכותב הואשם בכפירה יחד עם עורך העיתון סמיר אל־יוספי. בשנת 2007 הפרקים אוגדו לספר שיצא לאור בהוצאה הלונדונית ריאד א־ריס, הוצאה שמתמקדת בפרסום ספרי עיון ביקורתיים ושנויים במחלוקת בשפה הערבית. מכאן עברה האשמת הסופר בכפירה מדפי העיתון לבמות המסגדים.
בהקדמה לספרו, טוען אל־מוקרי טוען כי אינו מעוניין למצוא תשובה מוחלטת לשאלה אם הנביא מוחמד שתה יין או לא, או אם אלכוהול מותר או אסור לשתייה לפי המקורות האסלאמיים, אלא שברצונו להאיר נקודות מבט שונות ומגוונות בנושא זה שנדחקו לשוליים, וכך להראות את מגוון הדעות בנושא. אל־מוקרי מבקש למעשה לעודד את הקוראים לעיין במסורת האסלאמית על ריבוי הדעות שבה, לצאת מהמנטאליות הסגורה והבינארית, להיות יצירתיים ולפרוץ את גבולות המחשבה.
בפרק הראשון בספרו, התמקד אל־מוקרי בהגדרות של יין ושל אלכוהול, לרבות המונחים הלשוניים, וזאת תוך שימוש במילונים הגדולים והקלסיים בערבית. הוא אף הביא את ההגדרות שאימצו ההוגים האסלאמיים הגדולים לאלכוהול וליין. הבולט ביניהם היה בני חניפה, שאל־מוקרי מחשיבו לאחד המתנגדים לקיפאון המחשבתי באסלאם.
את הפרק השני של הספר מחלק אל־מוקרי לארבעה תתי־פרקים שונים במרחב ובזמן, ובו הוא דן בחשיבותו של האלכוהול בעת העתיקה, בתקופת הממלכה הנבטית, במסופוטמיה ובמצרים, ולבסוף בתקופת הנצרות ובחצי האי ערב. בעת העתיקה, נקשרה השתייה לעץ הגפן, שעל פי המסורת, ניטע בידי אדם הראשון. אל־מוקרי מזכיר את ספר בראשית, את שתי בנותיו של לוט ששיכרו אותו, שכבו איתו והולידו את מואב (הבכורה) ואת עמי (הצעירה), ושמהם באו בני מואב ובני עמון. עץ החיים ועץ המוות במקורות הקדומים היו גפנים, לדעת אל־מוקרי, ואלכוהול מבטא את הנצחיות בממלכת הצומח; בדתות העתיקות, הוא סימל נעורים וחיי נצח. במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה, היין היה גם סמל החוכמה, ואחד הניסים הראשונים המיוחסים לישו באמונה הנוצרית הוא הפיכת המים ליין בקאנא שבגליל.
בחצי האי ערב, שתיית האלכוהול הייתה נפוצה מאוד לפני האסלאם. טענה זו העלה החוקר העיראקי ג'ואד עלי, ואל־מוקרי מאשר אותה. ההוכחה הבולטת ביותר לכך היא שחסאן בן ת'אבת, המכונה "המשורר של הנביא", כתב על כך בשיריו.
אל־מוקרי סבור כי הנביא מוחמד עצמו לא התנגד לצריכת אלכוהול במהלך 13 שנות שהותו במכה, שם המוסלמים היו שותים בדיוק כמו הכופרים. מוסלמים המשיכו לשתות גם אחרי ההגירה למדינה, כנראה לתקופה שלפי מקורות שונים נמשכה בין שלוש עד שמונה שנים. כך סולל הסופר את הדרך לטענה שאין בקוראן איסור גורף על שתיית אלכוהול. פסוק 43 המפורסם מסורת א־נסאא אוסר על תפילה בזמן שכרות, אך אינו פוסל שתיית אלכוהול. בפסוק אחר בקוראן כתוב כי היין הוא מעשה השטן, אולם מניסוחו מסיק אל־מוקרי כי הימנעות משתיית אלכוהול היא המלצה ולא איסור. לראיה הוא מביא את העובדה כי אין בסונה או בחדית' עונשים על שתיית אלכוהול.
לבסוף, אל־מוקרי מבדיל בין שתיית יין (الخمر) לשתיית שאר המשקאות האלכוהוליים (النبيذ), וטוען שהנביא מוחמד היה שותה אלכוהול שאינו יין, וכך גם חכמי הלכה, חבריו של הנביא והח'ליפים. אל־מוקרי אף מצטט חדית'ים המייחסים זאת לנביא. למשל, באחד מהם מסופר שעאישה, אחת מנשותיו של הנביא, הכינה עבורו יין מצימוקים ומתמרים; באחר נזכר בן מסעוד, אחד מחברי הנביא מוחמד שהיגרו איתו ממכה למדינה וממספרי החדית' הראשונים, שסיפר שהנביא שתה יין בעלייתו האחרונה לרגל, מה שמעיד על כך שהוא המשיך לשתות יין גם אחרי שהאסלאם הופץ ובתקופה מאוחרת יחסית בחייו.
מערבית: דימה דראושה
