ח'אלד בריש, סופר וחוקר לבנוני המתגורר בפריז, מתייחס במאמרו ביומון אל־קודס אל־ערבי בדצמבר 2019 לקשיים העומדים בפני השפה הערבית, ומציע דרכים להתמודד איתם.
באוקטובר 2012, קבע אונסקו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) את ה־18 בדצמבר בכל שנה כ"יום השפה הערבית". מאז, מציין העולם הערבי אירוע זה בכנסים ובפסטיבלים שבחלקם מוענקים פרסים ותעודות הוקרה לעוסקים בשפה הערבית. אולם, מה יועילו חגיגות שאין בהן שום תועלת לשפה עצמה? מדוע האירוע אינו הופך להזדמנות לשימורה של השפה ולחידושה, בין אם ברמת הארגון הערבי לתרבות ולמדעים (ALECSO) השייך לליגה הערבית ובין אם ברמת כל מדינה בפני עצמה?
השפה הערבית, קובע בריש, סובלת מהזנחה בארצות ערב. אפשר להרחיק לכת ולומר אף שדובריה סולדים ממנה, והיא ניגפת מפני הפופולאריות של שפות זרות, בפרט האנגלית, שהפכה שגורה בחיי היומיום. הרשתות החברתיות, שהשיח בהן מתנהל בעיקר באנגלית, חשפו את הידרדרותה של הערבית ואת הדלות הלשונית של המשתמשים בה – בעיקר הצעירים. שפות אחרות ברחבי העולם מתפתחות ומפותחות. הערבית נהרסת על ידי דובריה.
בריש מתייחס לדוברי השפה שמנסים לנתקה מהקשר שלה לקוראן, לספרות ולשירה ולהגבילה רק ללהגים המדוברים. אחרים דבקים בקנאות בעברה של השפה וטוענים שהם מגינים על יסודותיה ושומרים עליה מפני דברי מינות. "שומרי השפה הערבית" – כך הם מגדירים עצמם, אך למעשה הם גוזרים את גורלה למוות ושוכחים שאבותיהם היו פתוחים לשפות אחרות בתחומים שונים; כך הם בעצם חשפו את הערבית לתחומי דעת ותרבות שונים לאחר שבמאות הראשונות לעליית האסלאם השפה קפאה על שמריה. בריש מביא כדוגמה את השליט אל־מאמון מהמאה ה־9, שהקים מפעל תרגומים גדול, ובו מתרגמים ערבים ומוסלמים תרגמו יצירות מדעיות, והעשירו את אוצר המילים של השפה הערבית במונחים מדעיים.
הכותב סבור כי הבעיות של השפה הערבית הן רבות גם מבחינת שיטות הלימוד וגם מבחינת האיכות הירודה של המחקר בתחומי בלשנות שונים כמו מורפולוגיה, פונטיקה וסוציו־לינגוויסטיקה. בעיה חמורה יותר היא המילון הערבי ותהליך העדכון שלו. בשל המספר הגדול של מילים בשפה, העולה על 12 מיליון, אין מילונים רציניים בערבית שיכולים להועיל לתלמידים בשלבי הלימוד השונים. קיימות אקדמיות, מכונים ומרכזי מחקר לשפה הערבית, אולם תקציביהם דלים וכולם מרוכזים סביב מייסדיהם. הם לא מציעים חידושים ועדכונים למונחים מדעיים ולמילונים בכלל, כפי שלמשל מתרחש תדיר בצרפתית ובאנגלית. בריש מזכיר כי באירופה נהנה כל תלמיד ממילון מתאים לשלב הלימוד שבו הוא נמצא, והמורה בכיתה נעזר במילון גם אם הוא בקיא ביותר, משום שזו דרכו להדגים לתלמיד את חשיבותו של המילון ואת השימוש בו. המורה הערבי, לעומת זאת, מעדיף להמציא פירושים למילים.
בעבר, היו יוזמות פרטיות מוצלחות לחידוש השפה ולפיתוחה, אולם הן התפוגגו. "דאירת אל־מעארף" של המורה בוטרוס אל־בוסתאני נחשב למילון הראשון והחשוב ביותר בערבית. הוא קפא עם מותו של בוסתאני במאה ה־19, וכל הניסיונות להשלימו עלו בתוהו.
אם כך, מסכם בריש, מדוע לחגוג את יום השפה הערבית? החגיגות אינן מועילות לה, לפיתוחה ולהתחדשותה, ומצבה נותר נחות מאוד לעומת שפות אחרות. בריש ממליץ על כן לקדם מחקר לשוני לכל הרמות, לחדש את שיטות ההוראה, לעדכן או לשערב מונחים מדעיים, לחדש את המילונים ולהנגיש אותם באינטרנט לציבור הרחב ולא לצמצמם לקבוצה של יודעי ח"ן בלבד.
האומה הערבית נהנית ממלומדים מכובדים שהם מומחים ללשון הערבית. היא יכולה להכניס את הערבית לעידן החדש אם רק תיתן לכך הזדמנות, כפי שעשה אל־מאמון במאה ה־9.
