אם זו בעיה מספיק גדולה, אז היא ככל הנראה "ביטחונית"

בדיון בהתמודדותן של ממשלות בעולם עם נגיף הקורונה מצביעים חוקרי ביטחון על "סקיוריטיזציה securitization)) של הקורונה" (סקיוריטיזציה במובן הביטחוני, לא "איגוח" במובן הפיננסי). אופן ההתמודדות הזה ממשיך נטייה שהתפתחה בשנים האחרונות בהתמודדות של ממשלות המערב עם מגפות, נטייה שאפשר לכנותה בקיצור – סקיוריטיזציה של הבריאות.

 

כפי ששרטטה מסורת מחקרית מפותחת ביחסים בין־לאומיים משנות השמונים, סקיוריטיזציה היא מהלך שבו מנהיגים ממסגרים בעיה אזרחית מובהקת, כמו ההתמודדות עם הגירה, עם פשע, עם אסונות טבע ועוד, כבעיה המהווה איום ביטחוני מיוחד. בעקבות זאת פועלים מקבלי ההחלטות ומומחים לשכנע את הציבור, במהלך רטורי מורכב, שכדי להתמודד עם הבעיה יש לפעול בדרכים מיוחדות, החורגות מהכללים של פוליטיקה רגילה, למשל, לפגוע פגיעה ישירה או עקיפה בזכויות האזרח או לקצר תהליכי קבלת החלטות. ההתמודדות כזאת אף עשויה לגלוש לנקיטת צעדי חירום, כאלה שהחוקות המקומיות מאפשרות בדרך כלל. כך גם במשבר הקורונה.

 

ישראל אינה חריגה במיוחד מבחינה זו. שפת המאבק בנגיף היא שפה מלחמתית ("אנחנו במלחמה עם אויב בלתי נראה", אמר נתניהו כדי להצדיק צעדי החירום, כפי שהתבטאו מנהיגים אחרים בעולם), אבל אף שגם במדינות אחרות נפרסו חיילים כדי לסייע באכיפת הסדר החדש, בהשוואה לדמוקרטיות מערביות, המהלך הישראלי מאופיין במעורבות גבוהה יותר של הממסד הביטחוני בכלל, ושל הצבא בפרט: המטה לביטחון לאומי מנהל את המשבר; פיקוד העורף הקים את "מלונות קורונה", מנהל אותם ומסייע בהפעלת בתי אבות; חיילים צורפו לכוחות המשטרה האוכפים את הסגר, וגדודים סדירים נפרסו בבני ברק כדי לסייע לאוכלוסייה, אך גם כדי לשטר בה; ידע צבאי מגויס לפיתוח הכלים למיפוייה של התופעה, לפיקוח עליה ולמציאת דרכים שונות להתמודד עימה; השב"כ הופעל כדי לעקוב אחר תנועות החולים והאנשים שבאו במגע קרוב עימם, והמוסד גויס לרכישת מכשור רפואי.

 

לכאורה ההסבר לכך הוא שהממסד הביטחוני בישראל נותר רב עוצמה, ולכן הוא מסוגל להעמיד עתודות של משאבים – אנושיים, טכנולוגיים, לוגיסטיים וניהוליים – לרשות ניהולו של המשבר. הקצאה זו הרי מתבקשת ממש, והיא אף מָשעה לרגע את הדיון בשאלה אם המשאבים האלה, כולם או מקצתם, לא היו צריכים להימצא מלכתחילה בידיים אזרחיות ולא צבאיות, וכך לא הייתה מערכת הבריאות נזקקת לסיוע ממערכת הביטחון.

 

אבל ההסתכלות הזאת מחמיצה היבטים אחרים. אחד מהם הוא הלגיטימציה של התהליך. הלגיטימציה לסקיוריטיזציה של הבריאות מוסברת בתחושת החרדה שמנהיגים מלבים, והיא מביאה את הציבור, בישראל וגם במדינות אחרות, להשלים עם הגבלות על חירויות למיניהן. במציאות הישראלית נלווית לכך גם יכולתה הייחודית הממשלה להפעיל את תקנות ההגנה לשעת חירום, שהושארו על כנן מתקופת המנדט הבריטי, לצד רמת האמון הגבוהה של הציבור בסוכנויות הביטחון, מה שמקשה על גיבוש התנגדות להפעלתן. אך כדי להבין את רמת הלגיטימציה לסקיוריטיזציה בכללותה ראוי להסתכל כיצד פעלו כמה ממנגנוני הנרמול שלה.

 

 

המסגור הביטחוני של המגפה התפתח מהרגע שבו הוטל ניהול המשבר על המטה לביטחון לאומי ללא כל דיון ציבורי. לפי החוק שכונן אותו, המטה "אחראי מטעם ראש הממשלה על עבודת המטה הבין־ארגונית והבין־משרדית בענייני החוץ והביטחון". כלומר, אם המטה מרכז את הפעילות, סימן שהפעילות היא עניין ביטחוני. הוועדה המיוחדת של הכנסת (בראשות ח"כ עפר שלח) שדנה בהתמודדות עם נגיף הקורונה, קבעה שהמטה אינו כשיר למשימה זו משום שאין לו כלים ארגוניים עדיפים על מטה אחר, אבל היא לא ביקרה את עצם התפיסה שניהול משבר הקורונה צריך להתנהל כאירוע ביטחוני. אם היה המטה לביטחון לאומי מתפקד היטב, האם לא היה בכל זאת מקום לביקורת? הוועדה הפרלמנטרית אף תרמה את תרומתה למסגור הביטחוני – היא קראה להקים מערך הסברה שיגייס לתוכו מערכים צבאיים, כמו דובר צה"ל ופיקוד העורף, ובכך התעלמה מהבעיה שהסוגייה איננה רק מהו הידע המגויס, אלא גם מהו מקור הסמכות להפעלתו, אם לא הסמכות הרשמית בוודאי הסמכות הסמלית.

 

משהחלו הכתבים הצבאיים לסקר את משבר הקורונה תרמה גם העיתונות החופשית את חלקה לסקיוריטזציה. עצם העיסוק התקשורתי הזה העניק לגיטימציה למסגור הביטחוני, כאילו הוא המסגור המובן מאליו. בהמשך החל המכון למחקרי ביטחון לאומי, שהוא מכון מחקר עצמאי (ובעל זיקה לאוניברסיטת תל אביב), לעסוק בניתוחי הקורונה, ובכך קיבע את התפיסה שהמשבר הבריאותי הוא עניין ביטחוני. גם אם גייס לטובת ניתוחיו מומחים בנושא, למכון הזה אין כל התמחות מבוססת בסוגיות של בריאות הציבור. אבל הטון של המכון היה ביטחוני, כפי שמעידה הרטוריקה: "משחק מלחמה", "מבלימה לניצחון" ועוד.

 

דימוי המאבק במגפה למלחמה ממסגר את הטיפול בה כביטחוני, ולכן מעניק למומחים לביטחון סמכות לעסוק בה, ובכך מקבע עוד יותר את המסגור הביטחוני ומגביר את הלגיטימציה לשימוש באמצעים חריגים. המומחיות הביטחונית הישראלית בשליטה באוכלוסיות ערביות מיובאת לשם המאבק בנגיף, וכך מדומה כל מי שנושא אותו בפוטנציה לסוג של אויב. אפילו הסולידריות הישראלית מגויסת מלמעלה למטה, כמו למלחמה. אין ביטוי בולט יותר לכך מליל הסדר הווירטואלי הקולקטיבי שיזם ערוץ קשת 12. הסולידריות סביב הקורונה באירופה צומחת באופן ספונטני, ברמת הקהילה, כמו הנגינה במרפסות באיטליה. לעומת זאת, החיקוי הישראלי של ההתארגנות הקהילתית המקומית הזאת לווה ביוזמות מאורגנות, שהרי כך מוציאה ההנהגה את העם (היהודי) למלחמה.

הנזק שבסקיוריטיזציה אינו רק ההשלמה עם מעקב השב"כ או עם הפריסה של חיילים ברחובות בזמן המשבר. סביר להניח שחלק מאמצעי השליטה יישארו איתנו גם לאחר הקורונה, שכן טבעו של משבר שכזה שהוא מחזק את יכולת השליטה המדינתית לטווח ארוך – סוג של "אפקט ראצ'ט", כלומר, גלגל שיניים היכול להסתובב רק בכיוון אחד, ולכן אחרי שננקטו מהלכים מסוימים לא קל להשיב את המצב לקדמותו. הנזק גם אינו בא לידי ביטוי רק בניצול המשבר לצרכים מפלגתיים, הנזק המיידי הוא בשיתוק הדיון הציבורי בשאלה מהי המדיניות הנכונה. מרגע שבו מוסגר האירוע כביטחוני, השתלטה על סדר היום גישה אחת בלבד להתמודדות עימו. השיח לא רק שלא עודד השמעה של עמדות חלופיות, המבוססות על ידע בבריאות הציבור, אלא האלים עמדות שכאלה. טון אחד השתלט על אמצעי התקשורת, בבחינת "שקט יורים", טון המאפיין את ההתנהלות הציבורית בפרוץ מלחמה.

שיח שהסקיוריטיזציה מנחה אותו משעה את הדמוקרטיה הדיונית, לא בהכרח בפרוצדורה, אבל בהחלט במהות התרבותית, ולכך יהיו מן הסתם נזקים ארוכי טווח – בריאותיים, כלכליים חברתיים ותרבותיים.