מונא עלאם, סופרת ועיתונאית מצרית, בוחנת במאמר שהתפרסם באתר העצמאי א־ספיר אל־ערבי כיצד ניגשות נשים ערביות-מוסלמיות לקוראן; כיצד הן מנסות לפרש אותו וכיצד אפשר להשתמש בשפה כדי לבסס מובן מסוים בטקסט הדתי. בין היתר, שואלת עלאם מה עמדתן של נשים מוסלמיות ושל סביבתן כלפי הטקסט הקוראני וכלפי היחס השלילי לנשים שלכאורה עולה ממנו, ומנסה להציע רעיונות וכיווני מחשבה בנושא.
בתחילה מזכירה עלאם את דבריו של ראש מוסד אל־אזהר בקהיר אחמד א־טייב מחודש מאי האחרון בנוגע להכאתה של אישה מורדת. א־טייב טען כי הכאת אישה מורדת אינה צריכה להיות מכאיבה, אלא סמלית ומוגבלת כדי לתקן את התנהגותה. דבריו הכעיסו רבים, ביניהם כמובן פמיניסטיות, שביקשו מאיש הדת הבכיר להכריז על התנגדותו של האסלאם לאלימות מכל סוג שהוא נגד נשים. בעקבות זאת, נפתח שיח ציבורי מקיף בסוגיה, ומאוחר יותר, אמר א־טייב שהוא מקווה שהכאה תוכר כפשע בשל הנזק לנפשו של האדם.
עלאם מתמקדת במאמרה בפסוק 34 בסורת א־נסאא ("הנשים") בקוראן, שמאז ומתמיד עורר דיון לגבי מעמד הנשים באסלאם: "הגברים מופקדים על הנשים, בתוקף כל אשר רומם בו אלוהים את אלה על אלה ובתוקף הממון שיוציאו. הטובות הן האדוקות השומרות על הנסתר כדרך שישמור אלוהים. באשר לנשים אשר תחששו פן תמרודנה, הטיפו להן מוסר ופירשו מהן במשכב והכו אותן. אם תישמענה לכם, אל תבקשו דרך לצאת כנגדן, ואלוהים עליון וכביר" (תרגום רובין).
משכילות מוסלמיות שאינן בקיאות בהלכה המוסלמית או בשפה הערבית, מתבססות על כמה גישות פרשניות כדי לבאר ולתרץ ביטויים בעייתיים כמו "מופקדים", "תמרודנה" ו"הכו אותן". גישה אחת לפירוש היא לשונית, ואחרת היא ביקורת על מסורות שקשורות בנסיבות כתיבתם של פסוקים מסוימים בקוראן. הניסיון של פמיניסטיות אסלאמיות לגשת באופן ישיר לקוראן ולפרשו בצורה פמיניסטית נמשך כמה עשורים. הן עומדות מול מורשת ארוכה שנשלטת בידי פרשנים גברים שהתעלמו מהסביבה ההיסטורית והחברתית שבה נוצר הטקסט המקודש. ניסיון זה החל אצל מוסלמיות דתיות ופמיניסטיות במערב, ולאחר מכן עבר למקבילותיהן הערביות. בין הראשונות שעשו זאת במרחב הערבי, מונה עלאם את הסופרת עאא'שה א־תימוריה.
עלאם מדגימה את האופן שבו אמאני סאלח, מרצה למדעי המדינה ממצרים, מנתחת את פסוק 34. סאלח מתעכבת על כל אחד מהביטויים הבעייתיים בפסוק ומותחת ביקורת על פרשנים שאימצו פירוש מוטה הקובע את נחיתותה של האישה. לצד זאת, היא מותחת ביקורת על מילונים שזנחו את מובנן המקורי, הניטרלי, של המילים, לטובת מובן פוגעני כלפי נשים. מילון בעייתי שהפך למקור סמכות עבור פרשני קוראן רבים הוא זה של השיח' חסנין מח'לוף, שנקרא "מילות הקוראן: פרשנות והבהרה" ("كلمات القرآن: تفسير وبيان").
אחת הדוגמאות שמביאה סאלח למילה כזו היא "מצייתות", שמופיעה 13 פעמים בקוראן בהקשר לציות לאל, אך כיום היא מתפרשת כציות לבעלים. דוגמה אחרת היא השורש מ-ר-ד (نشز).מרידה היא החטא היחיד בקוראן שגורר אחריו הכאה. משמעותה המקורית של המילה הייתה התרוממות מהקרקע, אולם פרשנים הרחיבו אותה למובן של מרידת אישה בבעלה, וכך התירו למעשה את הכאתה. בפועל, הכאת רעיות אינה מוזכרת באף מקור כמנהג הנביא. לצד זה, סאלח מדגישה כי יש להפעיל קריאה סוציולוגית בגישה לטקסט הקוראני. מוסד הנישואין, למשל, בעבר ולעיתים גם כיום, הוא מערכת כלכלית שמבטיחה לאישה פרנסה, ולכן חוסר נאמנות של האישה נתפס כ"בגידה" בגבר. הבנה של המציאות החברתית והפוליטית המשתנה אשר מאפשרת גירושין, פרנסה עצמאית או הישענות על מערכת הרווחה של המדינה, מעמידה באור אחר את עונש ההכאה על מרידה בקוראן.
לאחר שביססה סאלח את הטענה כי מילונים הם מקור בעייתי לפרשנות המילים בקוראן, היא טוענת שבכל פרשנות, יש להעדיף את המובן שבו מופיעות המילים בהיקרויות השונות שלהן בקוראן. כל דור פרשני מושפע מסביבתו החברתית והתרבותית, ואת פרשנותו יש לכבד, אך לא לקדש. אם הדור היה פטריארכאלי, פרשנותו לטקסט המקודש תהיה פטריארכאלית בהכרח. הדורות הבאים אינם מחויבים לה.
אסמאא אל-מוראבט, הרופאה והחוקרת הפמיניסטית המרוקאית, תומכת בגישה זו, ומסבירה כי הפרשנות הגברית הוציאה את הטקסט הקוראני מאיזון והפכה את הגבר לקריטריון ל"אדם השלם" ואת האישה ליצור משני בשירות הגבר. פרשנות זו מנוגדת לביטוי "הנפש האחת" המוזכר בקוראן, שמדגיש את המקור האחד של שניהם בבריאה, ובמובן זה, הפרשנות המנוגדת אינה בהכרח "פמיניסטית", אלא בסך הכול מחזירה את הניטרליות הקוראנית על כנה. אל־מוראבט מביאה דוגמה מחברותיו של הנביא, שהתלוננו בפניו על פנייתו לגברים בלבד. פסוק 35 מסורת אל־אחזאב ("המחנות") הגיע בדיוק כדי להוכיח שהטקסט המקודש פונה לגברים ולנשים באופן שווה.
לפי אומיימה אבו בכר, מרצה לספרות משווה באנגלית באוניברסיטת קהיר, המחקר הפמיניסטי האסלאמי של הקוראן הביא ליצירת מילים חדשות שמתאימות לשיח החדש הנוגע למערכת יחסים שוויונית בין שני המינים ושונה מהשיח הפטריארכאלי. לדעתה, הפרשנויות בנוגע להכאה אינן נכונות מבחינה לשונית, ויש להחיל את עונש ההכאה על "מעשה תועבה" (פסוקים 16-15 בסורת א־נסאא בקוראן) באופן שוויוני על גברים ועל לנשים.
לאחר סקירה פסימית למדי של בעיית הפרשנויות המוטות והפטריארכאליות של הקוראן בעבר ובהווה, מסכמת עלאם את המאמר בשתי טענות: האחת היא שפמיניסטיות דתיות-מוסלמיות ערביות מצוידות יותר מפמיניסטיות דתיות-מוסלמיות במערב בהתמודדות עם הטקסט הקוראני משום שהערבית היא שפת אימן. הטענה השנייה היא שהפתרון לבעיות שתוארו במאמר עשוי להיות חיבור מילון מזווית פמיניסטית לסוגיות בקוראן הנוגעות לענייני נשים.
