הפרלמנט הלבנוני אישר לאחרונה חוק שמתיר גידול קנאביס לשימוש רפואי ותעשייתי. בכך הפכה לבנון למדינה הערבית הראשונה שבה אושרה לגליזציה לגידול קנאביס ולשימוש בו לצורך כלשהו. החוק החדש צפוי להגדיל את הכנסות המדינה באמצעות מיסוי ההכנסות מגידול הקנאביס ומתעשיית המוצרים המופקים ממנו, והרווחים צפויים להגיע לכמיליארד דולר בשנה.
השיח בנושא הלגליזציה מתקיים זה שנים בלבנון. חקלאים בבקעת הלבנון מגדלים קנאביס למחייתם עוד מימי מלחמת האזרחים על אף האיסור הקיים בחוק, המעצרים והפשיטות של כוחות הביטחון. כך שאישור החוק דווקא כעת איננו מקרי. בצל משבר הקורונה, מתמודדת לבנון, כמו מדינות נוספות, עם משבר כלכלי חמור שרק החריף את יוקר המחיה ההולך ומאמיר ואת תהליך הקריסה המתמשך של כלכלתה, הנמשך זה קרוב לעשור. החוב הציבורי של המדינה נאמד בכ־150% מהתמ"ג, שחיתות פושה במנגנוני הממשלה, כמיליון פליטים סורים מכבידים על כלכלתה, וכמעט שאין לה ייצור מקומי בעל ערך לייצוא. הממשלה מייחלת שהמהלך הנוכחי יציל את כלכלתה, אך האם הרווחים יגיעו גם לכיסם של החקלאים העמלים בשדות הקנאביס?
נראה כי לחקלאים יש מקום מועט לאופטימיות, כפי שעולה משתי כתבות בנושא זה שהתפרסמו לאחרונה באתר התקשורת העצמאי דרג': אחת פרי עטה של העיתונאית הלבנונית מיריאן סוידאן, והשנייה מאת בונצאר א־טפאר, זמר ראפ מחאתי תושב בקעת הלבנון.
ראשית, שני הכותבים מטילים ספק ביכולתה של המדינה לנהל את המהלך הנוכחי. הרי אנשי השלטון וחברי הפרלמנט שהצביעו בעד החוק הם האחראים לניהולה הכושל של כלכלת המדינה ולמשבר הכלכלי החמור שאליו היא נקלעה. מהלך בסדר גודל כזה, טוענת סוידאן, מחייב את המדינה לכתוב תוכנית מעמיקה כדי להבין את רמת הביקוש לקנאביס רפואי וכדי להסדיר תקנים והיתרים שיקבעו למי מותר לגדל ולמכור קנאביס, איך וכמה לגדל, אילו מוצרים ניתן להפיק ולמכור ועוד. מטבע הדברים, יידרש גם פיקוח צמוד על ענף חקלאי זה ועל תעשיותיו – גם כדי לסייע לחקלאים וגם כדי למנוע הברחות, סחר בלתי חוקי ושימוש שלא לצרכים רפואיים. בהתחשב בכך שממשלות לבנון לדורותיהן כשלו כישלון חרוץ בהשקעה ובפיתוח של ענפי הכלכלה השונים, ושל ענף החקלאות במיוחד, נראה כי יש מקום מועט לאופטימיות שהפעם הדברים ייראו אחרת.
שנית, שני הכותבים טוענים שהחוק לא מיטיב עם החקלאים. א־טפאר טוען ששיפור מצבם של העניים עומד תמיד בניגוד מוחלט לאינטרסים של האליטות השליטות המושחתות, ולכן אין סיכוי שהן יקדמו מהלך שיטיב עם האזרח הפשוט. במשך שנים התעלמו שלטונות המדינה ממצוקותיהם של החקלאים העניים בבקעת הלבנון, שחיו בעוני מחפיר בהיעדר שירותים בסיסיים מטעם המדינה ותחת זרועותיהם הבריוניות של חזבאללה, של סוחרי סמים ושל ארגוני פשע למיניהם. המדינה נכחה בחייהם רק כדי לגבות מיסים או כדי לפשוט על חוותיהם ולהחרים ולשרוף את תוצרתם החקלאית האסורה. בגין הזנחה זו, טוען א־טפאר, והיעדר פיתוח והשקעה שיספקו אפשרויות פרנסה אחרות לחקלאים, הם נאלצו להתפרנס מגידול קנאביס בניגוד לחוק. השלטונות חזרו והפצירו בחקלאים "לגדל תפוחי אדמה ודגנים" (בעבור דולר אחד לק"ג בזמן שק"ג קנאביס נמכר ב־200 דולר), אך לא הציגו תוכנית סיוע ממשלתית כדי לעודד את החקלאים לעבור לגידולים "כשרים" יותר שמהם הם יוכלו להתפרנס.
יתרה מזאת, כשגידול הקנאביס היה בלתי חוקי, גורמי שלטון מושחתים שיתפו פעולה עם סוחרי הסמים המקורבים להם, טוען א־טפאר, ונהנו מהרווחים הגדולים שמניבה תעשייה בלתי חוקית זו. הם אף רדפו את מגדלי הקנאביס והשמידו תוצרת חקלאית כדי לשלוט במחירי הסמים בשוק השחור ולשחק בהם. כל עוד הם הפיקו תועלת מהמצב הקיים, לגליזציה לא עלתה על הפרק מבחינתם, טוען א־טפאר, אז מדוע לאחרונה הם כל כך נחושים לאשר אותה בחוק? האומנם הם נזכרו פתאום במצוקות החקלאים?
מעבר לצביעות שבדבר, זוהי עדות נוספת להתנהלות הרשלנית והמזלזלת של הממשלה בטיפול בבעיות הכלכליות של תושבי המדינה. כמו כן, לגליזציה, שהייתה עשויה להגדיל את רווחי החקלאים ולייצר עבורם הזדמנויות לשיפור רמת חייהם, לא הייתה רצויה גם בעיני חזבאללה, שהתנגד לה במשך שנים. שינוי שכזה היה מקשה על הארגון לפתות את חקלאיה העניים של בקעת הלבנון להתגייס לשורותיו ולסכן את חייהם למענו בתמורה לכמה דולרים נוספים מדי חודש.
כל תהליך הלגליזציה, כותבת סוידאן, הותנע בעקבות דו"ח של תאגיד הייעוץ האסטרטגי מקנזי, ששלטונות לבנון שכרו את שירותיו לפני כשנתיים כדי לגבש תוכנית לשיקום כלכלת לבנון. באחת ההמלצות שהופיעו בדו"ח, המליץ מקנזי לממשלת לבנון לטפח תעשייה לייצור תרופות ולהפקת שמן קנאביס מהצמח שאותו מגדלים חקלאים רבים בלבנון כדי להגדיל את הכנסות המדינה ממיסוי ומייצוא. אלא שלא הוצגה לציבור אף עבודת חקר מעמיקה ורצינית שמגובה בפרטים, בנתונים ובהערכות בדבר התועלת הכלכלית שתצמח לחקלאים ממהלך זה, טוען א־טפאר. יתרה מזאת, מרבית המחקרים הראו שסוג הקנאביס שמגדלים בצפון בקעת הלבנון מתאים דווקא לשימוש עצמי יותר מאשר לשימוש רפואי – והמדינה לא הציגה מחקרים שמראים את ההיפך. מסיבה זו, החוק שאושר בפרלמנט נראה יותר כשליפה מהמותן מאשר כמדיניות כלכלית מתוכננת לטווח הרחוק.
כמו כן, לפי א־טפאר, הגבלת הגידולים לשימוש רפואי תיצור שתי בעיות נוספות עבור החקלאים. התוצרת החקלאית היא החוליה הראשונה והזולה בשרשרת הייצור הרפואי, כך שרווחי החקלאים צפויים לצנוח דרמטית. שנית, שטחי גידול הקנאביס כיום מניבים תוצרת בכמות גדולה פי כמה מהדרוש לצרכים רפואיים. מה יעלה בגורלם של כל החקלאים שלא יקבלו אישורים לגידול (שכן יאסרו גידול שלא לשימוש התעשייה הרפואית)? מי ידאג לפצותם? לכך המדינה לא מספקת תשובות אף שמדובר בהחלטה שמשפיעה על חייהם ועל פרנסתם של רבים, ולא בניסוי בעכברי מעבדה, טוען א־טפאר.
כמו כן, ענף חקלאי זה יהיה נתון כעת למיסוי, לשורה של מגבלות ותקנים שיגבילו את כמויות הגידולים ואת שטחי הגידול ולפיקוח צמוד מצד גורמי האכיפה. כוחות הביטחון אומנם יפסיקו לרדוף את החקלאים כעבריינים, והם ישתחררו מלפיתת החנק של חזבאללה ושל ארגוני הפשע, אך רק כדי להיות שבויים בידיהם של מוסדות המדינה המושחתים, טוענים שני הכותבים. אנשי השלטון המושחתים ואנשי העסקים המקורבים להם הם שייהנו ממרבית הרווחים כעת, על גבם של החקלאים העמלים.
על פי נתוני האו"ם, לבנון נחשבת ליצרנית הקנאביס השלישית בגודלה בעולם אחרי אפגניסטן ומרוקו, וזאת למרות האיסור על גידול הקנאביס במדינה. כך שאין ספק שמהלך הלגליזציה הוא אך מתבקש. ממשלת לבנון טוענת כי ביצעה צעד כלכלי מרחיק לכת להצלת כלכלת המדינה, אלא שצריך לנהל צעד זה אחרת ולא להפקיר את החקלאים לגורלם, מסכמים שני הכותבים.
