מחמד דריוס הוא משורר סורי יליד שנת 1973. במאמרו שפורסם ב־11.5.2020 באתר רציף 22, הוא מסכם מאמר מאת סחר עאמר על לסביות ערביות בימי הביניים ועל יחסו של האסלאם בימי הביניים ליחסי מין בין נשים. סחר עאמר, ד"ר ללימודי המזרח באוניברסיטת צפון קרולינה, פרסמה את המאמר בכתב העת Journal of the History of Sexuality בשנת 2009 (קישור).
במאמרה חקרה עאמר טקסטים שונים מימי הביניים ובחנה את היחס של האסלאם בתקופה ההיא ליחסי מין לסביים. העולם המערבי מדמיין את העולם האסלאמי בימי הביניים כמקום אפוף יחסי מין מסתוריים ומופקרים, כאילו מדובר בנשים שהולכות ערומות בארמונות ומבצעות מעשים מיניים שונים ומשונים עם נערי הארמונות. דריוס כותב שהאסלאם היה סלחני בימי הביניים ללסביות, וזאת בניגוד לאירופה באותה תקופה. לפי דריוס, עאמר בוחנת את הטקסטים הקיימים מנקודת מבט לא מערבית, וכאן טמונה חשיבותו של המחקר שלה.
במאמרה, עאמר מביאה טקסטים מהעולם האסלאמי של ימי הביניים שמראים שיחסי מין בין נשים לא נחשבו למחלה שצריך לרפא או להשתלטות של שד שצריך להוציאו מהאישה, אלא יותר כהפרעה לא־רצונית שהמליצו לטפל בה. הדים של חשיבה זו עדיין קיימים בעולם הערבי היום, שרואה בהומוסקסואליות הפרעה שצריך לטפל בה. בין היתר, היו רופאים שטענו שלסביות היא תופעה שנוצרת כבר בינקות כאשר האם צורכת כמות יתרה של ירקות וצמחים, ואלה עוברים לתינוקת דרך חלב האם, מה שמייצר רגישות יתר בשפתיים, ומצריך שפשוף שלהם יותר מהרגיל.
מכאן המילה "סוחאקיה" בערבית, מילה ישנה ללסבית, שהשורש שלה סח"ק פירושו לשפשף או לטחון לכדי אבקה. פועל זה היה הפועל הנפוץ לתיאור יחסי מין בין נשים, שלפי הדעה הרווחת היו ללא חדירה, אלא התקיימו בעיקר על ידי שפשוף של איברי המין. כיום, המילה "מת'ליה" היא המילה היותר נפוצה ונכונה לשימוש שכן אינה מבוססת על דעה קדומה.
עאמר מביאה כמה דוגמאות מטקסטים מימי הביניים שמעידים על כך שהתפיסה של יחסי מין לסביים והגישה כלפיהם הייתה סלחנית כל עוד הם לא פגעו בבתולין. יחסי מין בין שתי נשים לא נתפסו אז כיחסי מין "אמיתיים". יחסי מין כאלו אפשר היה לקיים בזמן שהאישה חיכתה לבעל או כדי שנשים ירגיעו את התשוקה המינית שלהן עד שבעלן חוזר מרחוק, ועם הגעתו אפשר היה להתחיל לקיים יחסי מין "אמיתיים" שבעצם כללו חדירה והיו למטרות רבייה. עאמר סבורה שתפיסה זו (שעדיין קיימת בחברה האסלאמית בימינו) היא שוביניסטית בבסיסה כי היא רואה רק בסוג אחד של יחסי מין – אלו הכוללים פין וחדירה – "אמיתיים".
עאמר טוענת שלפי האסלאם, הזנות נחשבת לחטא הכי גדול כי היא כוללת חדירה. החטא הגדול השני באסלאם הוא יחסי מין בין שני גברים. יחסי מין בין נשים לא נזכרו בחוקי האסלאם, זאת בניגוד ליחסי מין בין שני גברים שנחשבו לחטא שעליו יש להעניש את כל הנפשות הפועלות. לפי א־תרמד'י, שציטט את הנביא מוחמד: "אם מצאתם מישהו מבצע מעשי לוט במישהו, הרגו את שניהם". א־שאפעי (מההוגים הבולטים באסלאם) מגדיר יחסי מין הומוסקסואליים כחדירה של הפין אל פי הטבעת. עניין זה מבליט עוד יותר את חוסר ההפללה של פעילות מינית בין שתי נשים, שוב כי גם ביחסי מין בין שני גברים ישנה חדירה שפוגעת לא רק בגבריות, אלא גם בגאוות העם ובחיזוק המין והשליטה הגבריים.
מאמרה של עאמר דן גם בתופעה הרווחת של ה"ר'ולאמיות" (נערות; המילה "ע'ולאם" משמעותה נער או בחור צעיר), כלומר נשים שנמשכו לנשים והתחפשו לגברים כדי להתקרב למוקדי הכוח הפוליטיים. תופעה זו הייתה מוכרת ונפוצה יחסית בתקופה העבאסית. דוגמה אחת מעניינת שהכותב מביא היא אימו של אל־אמין שהתחילה את התופעה של להביא נשים כאלה לארמון כדי לשנות את הנטיות של בנה ואת רדיפתו אחר נערי הארמון ולהשכיח ממנו את תשוקותיו ה"סוטות", כלומר "לתקן" את העדפותיו המיניות של בנה. סיפור זה מגלם את הסלחנות שהייתה אז כלפי לסביות שכן אותן לא היו מענישים ולא היו מנסים "לתקן"; לעומת הומוסקסואליות שכאמור נתפסת באסלאם כדבר שיש לתקן ושאי־אפשר לעבור עליו לסדר היום.
דריוס טוען שבין המאה התשיעית למאה השש עשרה, סופרים רבים כתבו על יחסי מין בין נשים, תופעה שהייתה נפוצה בקרב המעמדות הגבוהים בחברה, ואפילו היו בתי ספר או חוגים שלימדו נשים כיצד לקיים יחסי מין ביניהן ולספק מינית זו את זו. א־תיפאשי, מדען ערבי שנולד בשנת 1184, כתב שעדיף שנשים יקיימו יחסי מין זו עם זו כי כך הן אינן שוכבות עם גברים אחרים, אינן מבצעות את חטא הזנות, ואינן מסתכנות בהיריון מחוץ לנישואים.
