במהלך הימים שבאו לאחר החלטתה של הרשות הפלסטינית להשתחרר מן ההסכמים עם ישראל, הרבו פרשנים ישראלים בניתוח היבטים שונים של ההחלטה הפלסטינית: האפשרות ליישמה, השלכותיה, ההשפעה אשר עשויה להיות לה על עתיד הרשות הפלסטינית ואפשרויות הפעולה של ישראל במקרה שהרשות הפלסטינית תמצא עצמה על סף התהום.
במאמר זה בחרנו לוותר על הדיון בספקנות הישראלית הרבה לגבי עצם קבלת החלטה גופה, וחשוב מכך, לגבי האפשרות שהיא אכן תיושם בפועל. במקום זאת, נתמקד בדיון בהשלכותיה האפשריות.
כמה דוברים ישראלים העלו הצעות כגון להשיב על כנו את המנהל האזרחי שקדם לרשות הפלסטינית. אחרים, וכאן טמונה הסכנה האמיתית, העלו את הרעיון של חלוקת השטח למחוזות אוטונומיים, מעין "נסיכויות" פלסטיניות. חלקם העריכו שמדובר בכשמונה "נסיכויות" כאלה, פחות או יותר.
ה"נסיכויות" העירוניות תהיינה ברמאללה – אלבירה, חברון, שכם, בית לחם, ג'נין, טולכרם ויריחו, וזאת נוסף על "נסיכות עזה" אשר מטבע הדברים כבר מתקיימת בפועל תחת הנהגת חמאס, ונשלטת על ידי המצב בשטח. פרויקט הביזור של ישראל יכול להרחיק לכת אף מעבר לכך. יש לשים לב לאמירות שנשמעו מפי כמה דוברים לגבי "נסיכויות" שתתחלקנה בין החמולות והשבטים הפלסטיניים הגדולים. הקמה של "נסיכות שבטית" כזו תהיה התחנה האחרונה במסלול הביזור המתגבש בדמיונם של בעלי המוחות האפלים ביותר בישראל.
למען האמת, אביגדור ליברמן דיבר, בשיא חוצפתו, על תוכנית לחלוקת השליטה בין ערים או "נסיכויות" כאלה, שמטרתה לאגף את השלטון הפלסטיני המרכזי ברמאללה ולפעול מול גורמי הנהגה מקומיים באופן שיקל על התושבים הפלסטינים לקבל שירותי יסוד מאת אותם גורמי הנהגה במקום דרך צינורות התיאום האזרחי והביטחוני שאומצו על ידי ישראל והרשות הפלסטינית.
מבחינתם של בעלי החלומות האפלים האלה, הקמה של "נסיכויות פלסטיניות" תשרת את האינטרסים הבסיסיים ביותר של ישראל, וזאת משתי בחינות: ראשית, מדובר בחיסול הרעיונות של מדינה שבירתה ירושלים, הגדרה עצמית וזכות השיבה; שנית, מהלך כזה יצור פילוג מתמשך בקרב הפלסטינים, ופילוג כזה יגרום לסדק שבין עזה לבין הגדה המערבית ובין פתח לחמאס – להיראות כפרט שולי.
בכל מקרה, רעיון ההקמה של "נסיכויות פלסטיניות", יהא מספרן אשר יהא, יסייע לישראל לסגור את הפער הדמוגרפי מול הפלסטינים ויקל עליה את הסיפוח של שטחים מרכזיים בגדה המערבית, כל זאת נוסף על ההחלשה של כוח ההתנגדות של הפלסטינים והפנייתו למסלולים של סכסוכים פנימיים ופילוג מבית.
קרוב לוודאי שאחת ה"נסיכויות" הללו תקבל על עצמה את תפקיד "הנסיכות המובילה", במובן זה שהיא תיטול על עצמה הנפקה של דרכונים ותופיע בפורומים אזוריים או בין־לאומיים כנציגה של "המדינה הפלסטינית" שהבטיח הנשיא טראמפ. זהו אינטרס ישראלי נוסף. תל אביב מפגרת באופן משמעותי במרוץ לבלימת ההתפתחות הגיאוגרפית והדמוגרפית של העם הפלסטיני. הקמה של "נסיכות מובילה" – לא זו בלבד שלא תעצור את התחרות בין "נסיכויות" פלסטיניות מבוזרות, אלא אף תעודד אותה.
כאשר הכריז שרון על נסיגה חד־צדדית מרצועת עזה, הוא טמן את זרע הפורענות שממנו צמחה ה"נסיכות העזתית". מאז, לא הייתה לאחדות הלאומית הפלסטינית תקומה. מודל נפסד זה, שהתקבל על ידי הפלסטינים בשאגות ניצחון ובחגיגות שחרור, הוא זה שמבקשים להפיץ היום גם אל הגדה המערבית. גם אם אין מדובר במדיניות ישראלית רשמית, הרי ניסיון החיים שלנו עם ישראל מלמד שדרכם של רעיונות אשר חוזים שיהיו נחלתם של גורמים קיצוניים בשולי המפה הפוליטית – להפוך, ברבות הזמן, לרעיונות המייצגים את לב הקונצנזוס.
התשתית להשקת הפרויקט של "נסיכויות פלסטיניות מבוזרות" כבר קיימת בדמות טבעת החנק של ההתנחלויות, הכבישים העוקפים והמחסומים הקבועים. כל אלה הופכים כל עיר פלסטינית לאי מנותק השוכן בדד. תכליתן של המפות שהן חלק מ"תוכנית המאה" היא לקבע את הרעיון של "מדינת איים", מדינה שבשל ביזור היתר שלה, אורך גבולה עם ישראל יגיע לכ־1,600 ק"מ, ארוך יותר מאורכם המצטבר של כלל גבולותיה של ישראל ביבשה ובים עם ארבע המדינות השוכנות בסמוך לה.
עורייב א־רנתאווי הוא פובליציסט, חוקר ירדני ומנהל מכון אל־קודס למחקרי מדיניות. המאמר התפרסם ביומון הירדני א-דוסתור ב-27 במאי 2020. מערבית: אסף ניב
