במאמריי באתר "הפורום לחשיבה אזורית" אדון השנה בסוגיות הקשורות למעורבות הרוסית במזרח התיכון, בשאלות הקשורות לפיתוח זהות לאומית חדשה ברפובליקות מרכז אסיה והקווקז; ביצירת זיכרון לאומי; בעיצוב מחודש של זיכרון היסטורי והנצחה; במעמד האישה וביחסי דת ומדינה.
Below are share buttons
הכירו את המומחה: זאב לוין
התהליכים שהתרחשו במרכז אסיה והקווקז דומים לתהליכים רבים שהתרחשו במזרח התיכון. למרות ייחודיותו של כל מקרה ומקרה, יהיה מעניין, לדעתי, להשוות בין מקרי בוחן מובחנים ברפובליקות האלה לבין תופעות ותהליכים שאנו מכירים אצלנו ואצל שכנינו במזרח התיכון
בחרתי לעסוק בהיסטוריה של הרפובליקות והעמים המוסלמים שבעברם היו חלק מברית המועצות, כדי להתרחק מהזירה המזרח־תיכונית, שבה יש, לעניות דעתי, הרבה חוקרים מוכשרים, וכן מתוך מחשבה שבזירה הזאת לא יראו בי שייך לאחד הצדדים בסכסוך, ואוכל להופיע כמשקיף חיצוני שאינו מזוהה מיד עם צד זה או אחר.
המרחב של מרכז אסיה ושל דרום הקווקז הם מרחבי מחקר מרתקים, הן בהקשר ההיסטורי המוקדם, הן בתהליכים המורכבים והעמוקים שהתרחשו בהם במאתיים השנים האחרונות. במאה ה־19 כבשה את המרחב הזה האימפריה הרוסית הצארית, ובכך סיפחה אל שטחה אוכלוסייה מוסלמית גדולה. מוסלמים חיו במרחב הרוסי מאות שנים, התערו בו היטב, והיו חלק מאזרחי האימפריה עוד לפני גל הכיבושים. עם זאת, האוכלוסיות הנכבשות לא תמיד קיבלו בעין יפה את הסיפוח ואת הצורך להיות כפופים לרשות זרה. בקווקז פרצו למרידות ממושכות ורחבות היקף, ובמרכז אסיה (לנוכח הניסיון בקווקז) הצליח השלטון הקולוניאלי להגיע לשורה של הסכמים מורכבים עם שליטים מקומיים, שבדרך כלל אפשרו להם להמשיך לשלוט במסגרת פרוטקטורט רוסי.
בתחילת המאה ה־20 השתלט השלטון הסובייטי על המחוזות האלה ויצר במרחב חלוקה לאומית. אף על פי שהציג את עצמו כ"משחרר", בסופו של דבר הייתה המדיניות הסובייטית אחת הדרגות הגבוהות של הקולוניאליזם, שכן המשטר המרכזי הכתיב לא רק את הנאמנות, אלא גם את הזהות האזרחית ודרש מהאזרחים להתנתק ממערכות התרבותיות והדתיות הישנות ולהחליף אותן בזהות אזרחית סובייטית אחידה. עם התפרקות ברית המועצות זכו הרפובליקות הלאומיות בעצמאות, חלקן בפעם הראשונה, ובסופה של המאה ה־20, בעידן הפוסט־קולוניאלי היה על הרפובליקות האלה לגבש זהות ותוכן לעצמאותן – להוכיח את זכותן לקיום בגבולות שקבע השלטון הקולוניאלי, להחיות את השפות הלאומיות ולשכתב את ההיסטוריה הלאומית כדי שתתאים לראייתן המעודכנת את עצמן ואת שכניהן. כמה מהרפובליקות הצעירות היו צריכות להתמודד גם עם מלחמות אזרחים, עם משברים כלכליים ועם זיכרונות של כיבוש, של דיכוי ואף של שואה לאומית.
כפי שאפשר לראות בסקירה קצרצרה זו, התהליכים שהתרחשו במרכז אסיה והקווקז דומים לתהליכים רבים שהתרחשו במזרח התיכון. למרות ייחודיותו של כל מקרה ומקרה, יהיה מעניין, לדעתי, להשוות בין מקרי בוחן מובחנים ברפובליקות האלה לבין תופעות ותהליכים שאנו מכירים אצלנו ואצל שכנינו במזרח התיכון.
המחקר שלי עסק עד כה בכמה מוקדים. אחד הנושאים שעניינו אותי הוא המיעוטים הדתיים והלאומיים במרכז אסיה ובקווקז ויחסיהם עם הסביבה ועם השלטונות המתחלפים. המרחב הגאוגרפי המדובר הוא הטרוגני מאוד ורווי קבוצות אתניות, דתיות ולאומיות, שהתפתחו וחיו בו מאות שנים לפני עידן הכיבושים הקולוניאליים. השליטה הקולוניאלית רבת השנים רק העצימה את ההטרוגניות והביאה איתה אוכלוסיות חדשות שהתיישבו בין עמי האזור. המחקר שלי בוחן את היחסי הגומלין בין השלטונות הקולוניאליים והפוסט־קולוניאליים לאוכלוסיות הרוב ולמיעוטים בכמה אפיזודות לאורך המאה ה־19 והמאה ה־20.
סוגיה נוספת המעסיקה אותי בשנים האחרונות היא חזרתה של הפדרציה הרוסית לזירה המזרח־תיכונית. בהקשר הזה חקרתי את השיקולים הקשורים למדיניות הפנים הרוסית, ואת השפעתו של המיעוט המוסלמי המשמעותי ברוסיה עצמה על מעורבותה המחודשת של רוסיה בעולם האסלאם – עניין שאינו נדון בדרך כלל בדיונים העוסקים בפדרציה הרוסית וברצונה לחזור ולהיות מעצמה משפיעה במאבק הבין־גושי.
בשנים האחרונות התפצלה העשייה שלי בין מגוון עיסוקים אקדמיים (הוראה, הרצאות, מחקר עצמאי וניהול קבוצות מחקר, כתיבה ועריכה וארגון כנסים בין-לאומיים), לבין ריכוז וניהול פרויקטים חינוכיים ועסקיים. בשנים האחרונות אני מנהל מרכז מחקר במכון בן־צבי, ובו בזמן מכהן בהתנדבות בתפקיד מנכ"ל לשכת המסחר ישראל–קזחסטן (מלכ"ר).
בחרתי לעסוק בהיסטוריה של הרפובליקות והעמים המוסלמים שבעברם היו חלק מברית המועצות, כדי להתרחק מהזירה המזרח־תיכונית, שבה יש, לעניות דעתי, הרבה חוקרים מוכשרים, וכן מתוך מחשבה שבזירה הזאת לא יראו בי שייך לאחד הצדדים בסכסוך, ואוכל להופיע כמשקיף חיצוני שאינו מזוהה מיד עם צד זה או אחר.
המרחב של מרכז אסיה ושל דרום הקווקז הם מרחבי מחקר מרתקים, הן בהקשר ההיסטורי המוקדם, הן בתהליכים המורכבים והעמוקים שהתרחשו בהם במאתיים השנים האחרונות. במאה ה־19 כבשה את המרחב הזה האימפריה הרוסית הצארית, ובכך סיפחה אל שטחה אוכלוסייה מוסלמית גדולה. מוסלמים חיו במרחב הרוסי מאות שנים, התערו בו היטב, והיו חלק מאזרחי האימפריה עוד לפני גל הכיבושים. עם זאת, האוכלוסיות הנכבשות לא תמיד קיבלו בעין יפה את הסיפוח ואת הצורך להיות כפופים לרשות זרה. בקווקז פרצו למרידות ממושכות ורחבות היקף, ובמרכז אסיה (לנוכח הניסיון בקווקז) הצליח השלטון הקולוניאלי להגיע לשורה של הסכמים מורכבים עם שליטים מקומיים, שבדרך כלל אפשרו להם להמשיך לשלוט במסגרת פרוטקטורט רוסי.
בתחילת המאה ה־20 השתלט השלטון הסובייטי על המחוזות האלה ויצר במרחב חלוקה לאומית. אף על פי שהציג את עצמו כ"משחרר", בסופו של דבר הייתה המדיניות הסובייטית אחת הדרגות הגבוהות של הקולוניאליזם, שכן המשטר המרכזי הכתיב לא רק את הנאמנות, אלא גם את הזהות האזרחית ודרש מהאזרחים להתנתק ממערכות התרבותיות והדתיות הישנות ולהחליף אותן בזהות אזרחית סובייטית אחידה. עם התפרקות ברית המועצות זכו הרפובליקות הלאומיות בעצמאות, חלקן בפעם הראשונה, ובסופה של המאה ה־20, בעידן הפוסט־קולוניאלי היה על הרפובליקות האלה לגבש זהות ותוכן לעצמאותן – להוכיח את זכותן לקיום בגבולות שקבע השלטון הקולוניאלי, להחיות את השפות הלאומיות ולשכתב את ההיסטוריה הלאומית כדי שתתאים לראייתן המעודכנת את עצמן ואת שכניהן. כמה מהרפובליקות הצעירות היו צריכות להתמודד גם עם מלחמות אזרחים, עם משברים כלכליים ועם זיכרונות של כיבוש, של דיכוי ואף של שואה לאומית.
כפי שאפשר לראות בסקירה קצרצרה זו, התהליכים שהתרחשו במרכז אסיה והקווקז דומים לתהליכים רבים שהתרחשו במזרח התיכון. למרות ייחודיותו של כל מקרה ומקרה, יהיה מעניין, לדעתי, להשוות בין מקרי בוחן מובחנים ברפובליקות האלה לבין תופעות ותהליכים שאנו מכירים אצלנו ואצל שכנינו במזרח התיכון.
המחקר שלי עסק עד כה בכמה מוקדים. אחד הנושאים שעניינו אותי הוא המיעוטים הדתיים והלאומיים במרכז אסיה ובקווקז ויחסיהם עם הסביבה ועם השלטונות המתחלפים. המרחב הגאוגרפי המדובר הוא הטרוגני מאוד ורווי קבוצות אתניות, דתיות ולאומיות, שהתפתחו וחיו בו מאות שנים לפני עידן הכיבושים הקולוניאליים. השליטה הקולוניאלית רבת השנים רק העצימה את ההטרוגניות והביאה איתה אוכלוסיות חדשות שהתיישבו בין עמי האזור. המחקר שלי בוחן את היחסי הגומלין בין השלטונות הקולוניאליים והפוסט־קולוניאליים לאוכלוסיות הרוב ולמיעוטים בכמה אפיזודות לאורך המאה ה־19 והמאה ה־20.
סוגיה נוספת המעסיקה אותי בשנים האחרונות היא חזרתה של הפדרציה הרוסית לזירה המזרח־תיכונית. בהקשר הזה חקרתי את השיקולים הקשורים למדיניות הפנים הרוסית, ואת השפעתו של המיעוט המוסלמי המשמעותי ברוסיה עצמה על מעורבותה המחודשת של רוסיה בעולם האסלאם – עניין שאינו נדון בדרך כלל בדיונים העוסקים בפדרציה הרוסית וברצונה לחזור ולהיות מעצמה משפיעה במאבק הבין־גושי.
בשנים האחרונות התפצלה העשייה שלי בין מגוון עיסוקים אקדמיים (הוראה, הרצאות, מחקר עצמאי וניהול קבוצות מחקר, כתיבה ועריכה וארגון כנסים בין-לאומיים), לבין ריכוז וניהול פרויקטים חינוכיים ועסקיים. בשנים האחרונות אני מנהל מרכז מחקר במכון בן־צבי, ובו בזמן מכהן בהתנדבות בתפקיד מנכ"ל לשכת המסחר ישראל–קזחסטן (מלכ"ר).
במאמריי באתר "הפורום לחשיבה אזורית" אדון השנה בסוגיות הקשורות למעורבות הרוסית במזרח התיכון, בשאלות הקשורות לפיתוח זהות לאומית חדשה ברפובליקות מרכז אסיה והקווקז; ביצירת זיכרון לאומי; בעיצוב מחודש של זיכרון היסטורי והנצחה; במעמד האישה וביחסי דת ומדינה.