ב־3 באוגוסט התפרסם בדרג', אתר לעיתונאות ערבית אלטרנטיבית, מאמרו של הכותב הפלסטיני מאג'ד כיאלי, תחת הכותרת "פלסטין: ההיסטריה השבטית קוראת תגר על הרשות המדינית". כיאלי טוען בו כי "הנסיגה בכוחם של הגופים המרכיבים את התנועה הלאומית הפלסטינית לעומת השבטים מעידה על הכרסום שחל בחשיבותם בקרב החברה הפלסטינית בשטחים ומחוץ להם. תפקידם בחברה ובמאבק בישראל נחלש לאחר שאש"ף הפך לגוף שלטוני ונדחק לשוליים."
כדוגמה לכך, הוא מביא את הזעזוע בעקבות פרסום וידאו המראה עשרות צעירים שוחטים עגל בעיד אל־אדחא ברצועת עזה. לדבריו, התמונות המראות את הנערים מציגים לראווה את ידיהם המגואלות בדמה של החיה, תוך שהם דוקרים אותה לפי התור, נראות כאילו נלקחו מסרט אימה על טקס ברברי ופרימיטיבי. כיאלי כותב כי מחזה הזוועה הזה מזכיר "במובן מסוים" רצח של אב את בתו שהתרחש בירדן שבועיים לפני מועד כתיבת המאמר. לאחר שעשה מה שעשה, ישב האב לשתות תה "כאילו לא אירע דבר".
הכותב מסביר כי התעמולה הישראלית ניצלה את ההזדמנות כדי להציג את הפלסטינים כפראים שאין סיכוי לשלום עימם. עם זאת, הוא אומר כי חמורה בהרבה העובדה שחלק מבני משפחתם של הנערים יצאו להגנתם בטענה שמדובר ב"טקס חגיגי רגיל, אם כי חלק מהנערים אולי הגזימו מעט בהתלהבותם." אף על פי כן, הוא מציין כי רוב התגובות של פלסטינים במדיה החברתית הביעו זעזוע וגינו את האירוע.
כיאלי כותב: "במסגרת המאבק בישראל התקדשה האלימות, זאת על אף המחיר הגבוה של המאבק והתארכותו. המאבק לא הוכפף לשיקולים של תועלת מדינית, עלות, נקמה, מתן דין וחשבון או חשבון נפש. כך הוביל קידוש האלימות לחלחולה לתוך החברה הפלסטינית, לקשרים הבין־אישיים, האישיים והקולקטיביים בחברה הפלסטינית." הוא מסייג את הדברים ואומר שלא כל האלימות בחברה נובעת מגורם זה, אך הדברים מעניינים מבחינה זו שגם חוגי שמאל ישראלים טוענים זה שנים רבות שרמת האלימות הגבוהה בחברה הישראלית היא תוצאה של הכיבוש ושל הסכסוך המדמם עם הפלסטינים.
כיאלי מצר על כך ששלטון חמאס, שבתחומו התרחש אירוע שחיטת העגל, לא פרסם כל הודעה בעניין. גם הרשות הפלסטינית, אש"ף ויתר הפלגים לא התייחסו, או כמעט שלא התייחסו אליו. כיאלי מזכיר גם כי השבטים פרסמו בסוף 2019 הודעה שדחתה את חתימת הרשות הפלסטינית על אמנת CEDAW הנאבקת באפליית נשים. הוא מוסיף כי נשים פלסטיניות רבות נופלות קורבן למעשי אלימות, ומבצעיהם אינם משלמים מחיר על פשעיהם. הם נהנים מגיבוי השבט המאפשר להם חנינה בתירוצים של "כבוד" ו"שמירת המסורת". הוא מזכיר גם מקרה של תיירת זרה שנפלה קורבן לאונס קבוצתי בשנת 2010, ושבמהלכו הותקף גם מדריך התיירים הפלסטיני שליווה אותה. כיאלי מספר שהמשטרה הפלסטינית טייחה את האירוע באמצעות סולחה שבטית.
כיאלי מבקר את השלטון על כך שנוהג בכפפות של משי במבנים השבטיים, ומחליש את עצמו במו ידיו. הוא מזכיר גם סעודת איפטאר שנערכה בחברון ושאליה הוזמנו גם מתנחלים, ורואה זאת בחומרה רבה כיוון שלדבריו מקרה זה מראה שהשבטים משפיעים גם בזירה המדינית.
לא ברור מדוע השתמש כיאלי במקרה רצח שאירע בירדן כדוגמה לאלימות שבטית פלסטינית, גם אם מדובר היה במשפחה פלסטינית המתגוררת בירדן. טענתו של הכותב כי העלייה בהיקף האלימות השבטית חלה במקביל להיחלשות אש"ף היא מעניינת, אך הוא אינו מנסה להוכיחה מבחינה סטטיסטית. חשוב מכך, כיאלי קורא לפלסטינים להישמר מהסכנה של עליית הכוח השבטי, אך אינו מעלה כל הצעה מעשית כיצד יוכל השלטון להשליט את מרותו על השבטים הסוררים. אין לדעת מדוע, אך אולי הוא סבור שמדובר במשימה שהחברה הפלסטינית אינה בשלה לה.
