חיים בסרט: על האפקט הסמוי שיוצרים איומי נתניהו על מערכת המשפט

ב־1985 פרסם הוגה הדעות ניל פוסטמן את הספר "בידור עד מוות" (Amusing ourselves to Death), ובו הוא טען כי התרבות הוויזואלית המוצגת בטלוויזיה מביאה לתרבות רדודה וגורמת לציבור להיות פאסיבי ולהתעסק בעיקר בבידור. לפי פוסטמן, הציבור "מסומם" מהתוכן הוויזואלי "עד מוות" (הכוונה למוות מחשבתי, כמובן). פוסטמן תיאר את עידן הטלוויזיה כצורך להיות מבודר, וטען שצורך זה דוחק הצידה חשיבה ביקורתית ורציונלית.

 

אף שפוסטמן נשען אולי יותר מדי על דטרמיניזם טכנולוגי, אין ספק שהוא ניבא את התרבות הוויזואלית המבוססת בעיקר על בידור, שהיום, בעידן המדיה החברתית, אנו עדים לה אף ביתר שאת – עם הפופולריות של תוכניות הראליטי בטלוויזיה והסרטונים המשעשעים ברשתות.

 

אולם הצורך בבידור גלש מזמן ממישור התרבות למישור התקשורת הפוליטית. ייתכן שהראשון שהבין את התועלת שבשימוש בבידור היה נשיא ארצות הברית רונלד רייגן (1981–1989), שהשתמש ביכולות המשחק שלו כדי לבדר את מאזיניו ולספר בדיחות בעימותים ובנאומים.

 

יסוד הבידור בפוליטיקה הבידור הגיע לשיאו עם כניסת הנשיא דונלד טראמפ לעולם הפוליטי האמריקאי בבחירות לנשיאות ב־2016. טראמפ הביא את היכולות שרכש ככוכב ריאליטי לנאומים ולעימותים, והבין שהצגת דמות שתגיד את הדבר השערורייתי וההזוי ביותר ותבדר את העם, תתפוס את רוב הכותרות, ובסופו של דבר תביא לבחירתו. לא לחינם זכה העימות הראשון בין טראמפ לקלינטון ב־2016 ל-84 מיליון צפיות בטלוויזיה, לא כולל הצפיות המקוונות. הצופים בעימות לא צפו בו כדי לשמוע טיעונים רציונליים, אלא כדי לצפות בסוג של train wreck (תאונה קטלנית כל כך עד שאי אפשר להסיר ממנה את המבט) – מבדרת במיוחד.

 

 

בעת האחרונה נתניהו מאמץ ז'אנר קולנועי מבדר במיוחד – את סרט המאפיה – ומלבד הניסיון להפעיל טרור על יריביו הפוליטיים, הוא מנסה לשעשע את הציבור הישראלי – עד כדי מוות מחשבתי. הרי גם בסרטים הקלסיים, כמו "הסנדק", "פני צלקת" ו"אנשים טובים", האימה, האלימות, והקודים המוזרים של כבוד והוקרה, בעיקר מבדרים את הקהל, ולא באמת מטרידים אותו, או משקפים מציאות כלשהי.

 

כאשר נתניהו ושליחיו מתנהגים כמו כנופיית מאפיה, הם בעיקר מבדרים את הציבור הישראלי ומסיטים את תשומת ליבנו מהמצב הנורא של המדינה ושל החברה. מלבד העובדה שהתנהגות מאפיונרית מהלכת אימים על היריבים הפוליטיים ועל שומרי הסף במערכת המשפט ובתקשורת, היא מספקת לנו הקלה מסוימת מהמצב הקשה. איומיו של מיקי זוהר על היועץ המשפטי, איומיה של מירי רגב על השדרן איל ברקוביץ', או ביטולו של יריב לוין את תוצאות הצבעה במליאת הכנסת בנוגע להקמת ועדת חקירה בפרשת הצוללות, הם רגעי בידור ושעשוע והפוגה מהחיים האפלים שתחת לחץ נגיף הקורונה. אנחנו אולי נדהמים מהתנהלותם האלימה והבלתי מתורבתת של שליחי הסנדק נתניהו, אך התנהגותם ההזויה נותנת לנו גם רגע של דרמה ושל צחוק.

 

בית הקלפים שבנה נתניהו בליכוד מרתק אותנו בדיוק כמו הסדרה "בית הקלפים" עצמה. אנחנו נהנים לראות כיצד נתניהו מזיז שחקנים כמו במשחק שחמט – כלבי התקיפה שלו מקודמים בליכוד, וגורלם של מי שמסרבים לדקלם את הקו (כמו גדעון סער) עלול לדמות לגורלו של פרדו קורליוני. בסרט המאפיה הזה אפשר למצוא את כל התפקידים המרכזיים: את כלבי התקיפה המתחלפים (דוד ביטן ודוד אמסלם, שהוחלפו בעת האחרונה במיקי זוהר ובאסנת מארק), את התמים שנתניהו הצליח לפתות לעבור לצד שלו (בני גנץ), את השוטרים שהבינו מי מנהל אותם (מי שנותנים פקודות להפעיל כוח יתר נגד מפגינים ועוקבים אחריהם), ואת הציבור התומך בסנדק תמורת דמי שתיקה למיניהם (החרדים).

 

תסריט זה מבדר כל כך – מבדר אותנו עד מוות. אומנם יש הפגנות מרשימות בחודשים האחרונים וניכרת התעוררות כללית נגד שיטות המאפיה של נתניהו; אך העובדה שאילו היו הבחירות נערכות מחר יש סיכוי לא רע שנתניהו היה מצליח להרכיב ממשלה, מעידה שחלקים גדולים מהציבור (אפילו מי שלא יצביעו לו), זקוקים לבידור שמופע האימה הזה מספק. הרי אין כמו סרט מאפיה טוב בשעת החדשות כדי לשכוח מהעולם לאחר יום קשה של חיפוש פרנסה חדשה והתמודדות עם הילדים התקועים בבית.