לאחר רצח המורה סמואל פטי בצרפת בידי תלמיד מוסלמי, פורסמו באתר הביקורתי אל־ערבי אל־ג'דיד שני מאמרי דעה על האסלאמופוביה והאסלאם בצרפת. שני המחברים סלאם אל־כואכבי, סופר וחוקר סורי המתגורר בצרפת, ואל־מהדי מברוכ, חוקר ומרצה תוניסאי שהיה גם שר התרבות בתוניסיה (2012—2013), טענו כי הצהרתו של הנשיא מקרון כי האסלאם הפך לבדלני וכי הוא שרוי במצוקה אמיתית איננה מוצלחת, משום שמקרון בחר בדרך הקלה ואינו מתייחס לכישלונן של ממשלות צרפת לשלב את המהגרים המוסלמים בחברה הצרפתית.
בעוד שכואכבי מותח ביקורת חריפה על גישתו של מקרון, מברוכ מסכים עם עצם טענתו של נשיא צרפת, ואף רואה באסלאם אחראי לעלייה של האיסלאמופוביה במדינה.
כואכבי מזכיר כי משבר הקורונה הוסיף מיליון מובטלים בצרפת. המשבר הכלכלי פוגע בכול: ממערכת הבריאות עד חיי התרבות והאומנות. האם זו העת להאשים את האסלאם בכל חוליי החברה הצרפתית, ולטשטש את ההבדלים בין מוסלמי, אסלאמיסט וטרוריסט? הדיון המדעי באסלאם הקיצוני ובסיבות המאפשרות אותו הוא מורכב, וודאי שאינו מספק תשובה לסטריאוטיפים מימין ומשמאל. השטחיות הזו, סבור כואכבי, קיימת לא רק במערב אלא גם בדרום הגלובלי – מצד מוסלמים שונאי אסלאם המבקשים פופולאריות בחוגים "נאורים" על חשבון הדת. סילוף העובדות, ההתקרבנות והבורות הופכים בידיהם למקל שבו משתמש הצד השני להכות באסלאם.
בעידן המדיה החברתית, מזכיר כואכבי, כל מגיב הוא "חוקר" וכל מי שמצטט או מסלף טקסט דתי הופך למטיף. הוא מצר על כך שדווקא כאשר חוקרים אובייקטיביים בצרפת המאמצים את החילוניות של המדינה ואת ההפרדה בינה לבין הדת, ניהלו מאבק ראוי לציון בשרלטנים ובדמגוגים, דווקא אז הצליח בן עוולה לרצוח מורה להיסטוריה בשם האסלאם. "כאילו מדובר במזימה", מסכם כואכבי.
מברוכ לעומתו נוקט גישה ביקורתית הרבה יותר כלפי האסלאם עצמו, וסבור כי גם המוסלמים עצמם נושאים באחריות לפריחת האסלאמופוביה. דבריו מהדהדים את אלה של איש רוח ערבי חשוב אחר – חאזם סאריה, שתבע "אחריות עצמית" מצד מוסלמים החיים באירופה. כותרת מאמרו של מברוכ אינה מותירה מקום לספק: "האסלאמופוביה היא סחורה שגם המוסלמים מייצרים".
מברוכ פותח את דבריו בסקירת סדרה של אירועים מהשנים האחרונות שבהם מוסלמים רצחו חפים מפשע בשם האסלאם. מעשי הרצח הללו התרחשו כולם במדינות המגדירות עצמן כחילוניות, אולם מוסלמים רבים עדיין רואים בהם מדינות נוצריות, אפילו "צלבניות", דהיינו אויבות. הרוצחים היו בדרך כלל צעירים בשנות העשרים לחייהם, ואף אחד לא מינה אותם לפעול בשם האסלאם.
מברוכ נזכר שבנובמבר 2005 הוא התארח בכנס באמסטרדם שבו נכחו עשרות חוקרים בעלי שם התומכים בשוויון זכויות למהגרים ובשילובם בחברה. לפני תחילת הכנס, נודע להם על הרצח של במאי הקולנוע ההולנדי תאו ון גוך בידי מוסלמי קיצוני, ומועקה כבדה השתררה באולם. מאז, כותב מברוכ, ועם כל מקרה רצח נוסף, הלך והצטמק מספר האנשים במערב שתומכים באסלאם, במוסלמים ובמהגרים המוסלמים, עד שהצטמצם ל"קבוצות קטנות וחסרות השפעה של שמאלנים אנרכיסטים".
סמואל פטי נרצח משום שחינך את תלמידיו לחופש הביטוי, קובע מברוכ, אף שהוא אפשר לתלמידיו המוסלמים להיעדר מהשיעור הספציפי שבו הציג את הקריקטורות. אין "תכונה מולדת" שגורמת למאמינים מוסלמים להגיב באלימות על ביקורת בוטה על הנביא; זהו "תוצר של תרבות מסוימת ודרך גידול שהופכת את ההגנה על האסלאם באופן כל כך אלים לחובה פנימית". למסגדים, לדרשות ולמטיפים יש תפקיד מכריע בעניין זה, טוען מברוכ, וחשוב ביותר לשנות את המגמה ולהוקיע כל תגובה אלימה כזו. חינוך בבית, ויסות יצרים, תרבות ויכוח המציעה טענות נגדיות לטענות מקוממות והוקעת האלימות כלא־מוסרית – כולן התחלה טובה.
ההיסטוריה של האסלאם, מזכיר מברוכ, מספקת דוגמאות למכביר גם לתרבות של אלימות אבל גם לתרבות של הכלה ושל דיאלוג. בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, אליטות אינטלקטואליות ידעו היטב מה להשיב כנגד ביקורת אוריינטליסטית על האלימות ועל הכיבושים, על יחסו של הנביא לנשים ועוד. בחברות שבהן חופש הביטוי הוא ערך מקודש, הביקורת על הדת, מוצדקת או שגויה, לעולם לא תיפסק. התגובה הנכונה לאוריינטליזם המודרני היא דיון נוקב אך בדרכי נועם. אחרת ימשיכו המוסלמים במערב לסבול מצניחה בתמיכה בהם ובעמדותיהם הצודקות כתוצאה מ"אסלאמופוביה שגם אנו מסייעים ביצירתה באמצעות מעשי ידיהם של אחדים מאיתנו".
מברוכ עצמו והקשר הסיבתי שהוא מציע בין מעשי הרצח של בודדים לבין אוכלוסיות שלמות ושקטות של אזרחים ושל מהגרים מוסלמים, חוטא גם הוא בסטריאוטיפיזציה. המוסלמים באירופה היגרו ועדיין מהגרים ממדינות שונות, בתקופות שונות, מרקע דתי, כלכלי וחברתי מגוון מאוד ובנסיבות שונות באופן מהותי. אולם הביקורת העצמית שהוא משמיע אינה יוצאת דופן בשיח הציבורי הערבי, לרבות על במות שאינן חוסכות את ביקורתן מהמערב ומהמשטרים הסמכותניים במזרח התיכון העוינים את האסלאם הפוליטי.
