"חקירתי נמשכה שבועיים לפחות… שיטות החקירה היו קצת יותר הומאניות (מאשר במשרד הפנים). היו לי מיטה ושתי שמיכות… את ה'פריווילגיה' הזו הרווחתי לאחר שביליתי לילה בשינה על הרצפה במשרד בקומת קרקע על מחצלת לניגוב נעליים… התעטפתי במעילי האדום והיפה. זה היה מעיל ארוך שקניתי בפריז בשנת 1972… לא תיארתי לעצמי שהמעיל הזה יכסה אותי יום אחד בתחנת משטרה בעירי היקרה, שאליה נחפזתי לחזור כדי ללמד פילוסופיה".
כך מתארת פעילת השמאל התוניסאית זינב בן סעיד את חקירתה בשנת 1974. 40 שנה לאחר התרחשותם של אירועים אלה, הם מופיעים בספר חדש שפורסם לאחרונה ומציג את סיפוריהן של פעילות שמאל תוניסאיות משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. בתקופה זו, נשים שעסקו בפעילות פוליטית מצידה השמאלי של המפה, חוו קשיים והתנגדות מצד שלטונו של הנשיא חביב בורגיבה, על אף שהוא היה זה ששינה את חוק המעמד האישי ונתן זכויות לנשים מייד לאחר שתוניסיה קיבלה את עצמאותה. הנשים נעצרו, הואשמו במגוון האשמות וחלקן נכלאו ועברו עינויים. סקירה נרחבת על אודות ספר זה התפרסמה במאמרו של רשיד ח'שאנה בעיתון אל־קדס אל־ערבי.
העיתונאית והמוציאה לאור זינב פרחאת, שהפכה את העדויות לספר, מתארת את הנשים האלה כמי שעמדו באופן עיקש נגד הפיכת המשטר למשטר טוטליטרי לאחר קבלת העצמאות. הסופרת ואשת התקשורת היפאא' זנכנה העיראקית, שאספה את שש הפעילות התוניסאיות והנחתה אותן בהעלאת הזיכרונות במסגרת סדנת כתיבה, מוסיפה כי מטרת הספר אינה רק לקבל עדויות ופרטי מידע על המעצרים ועל העינויים, אלא להציג נרטיב אישי שמאיר את העבר תוך התמקדות בתחושותיהן, במחשבותיהן וברגשותיהן של אותן נשים. מדובר בצירוף מקרים יפה, מציין ח'שאנה, שהמשתתפות בכתיבה שייכות לארגון "קולקטיב המחקר והפעילות הסוציאליסטית בתוניסיה" (תנועת שמאל בולטת שפעלה בתוניסיה בשנות השישים), וגם זנכנה העורכת העיראקית השתייכה לארגון דומה בעיראק בערך באות זמן.
אוניברסיטאות תוניסיה במאה הקודמת היוו כר פורה לפעילות ההתנגדות הפוליטית. ד"ר לילא תמים אל־בלילי, מורה להיסטוריה שהייתה בין הפעילות העצורות בשנת 1973, מספרת כי באותן שנים הייתה נוכחות בולטת של נשים באוניברסיטאות – הן השתתפו בפגישות ובדיונים וארגנו מחאות ברחובות. רבים מהסטודנטים בשנות השבעים, היא מעירה, השתייכו אידיאולוגית למחנה השמאל – חלקם תמכו בזרמים ספציפיים כמו קומוניזם, מאואיזם וכו', אבל למרות מחלוקות פנימיות הם היוו חזית אחת מול אויב משותף: הסטודנטים שתמכו במפלגת השלטון.
באווירה זו, זינב בן סעיד, אז סטודנטית לפילוסופיה, הצטרפה לשדה הקרב הפוליטי. אחד ממוריה היה מישל פוקו, והיא מביאה את עדותו כחלק מזיכרונותיה: "זה היה ניסיון מפעים. במרץ 1968 היו תקיפות, הופסקו הלימודים באוניברסיטה. סטודנטים נעצרו והוכו… חלקם נשפטו ונגזרו עליהם 14-4 שנים בכלא".
בן סעיד עצמה חזרה לתוניסיה אחרי שסיימה את לימודיה הגבוהים בפריז בשנת 1972, והצטרפה ל"קולקטיב המחקר והפעילות הסוציאליסטית", שם עמדה בקשר עם פועלים תוניסאים וחילקה להם עלונים. באותו זמן, קרו מספר אירועים במשפחתה בעקבות השתייכותם הפוליטית – אחיה, סטודנט לרפואה, נעצר לאחר שנבחר לחבר במועצת המכללה. היא מתארת כיצד אחיה הובל אזוק בידי שוטרים, וכיצד הם מצאו עלונים סודיים בזמן חיפוש בחדרו. אימה צרחה: "למה אתם אוזקים את ידיו? הוא לא פושע, תנו לו ללכת לדרכו!" הוא נשלח למחנה מרוחק, שם עבר התעללות שבעקבותיה נזקק לאשפוז בבית חולים. גם האג'ר, אחותה של זינב, נעצרה באותה שנה על רקע דומה.
בן סעיד ממשיכה ומתארת היטב את הסיטואציות המורכבות שחוותה בחייה, כאם, כפעילה פוליטית, כאישה וכמורה לפילוסופיה, ולאחר מכן כחסרת עבודה שנים ארוכות שכן מנעו ממנה ללמד בחינוך הציבורי. אפילו כשבעליו של מכון פרטי הסכים להעסיק אותה, שכרה היה זעום ולא הספיק לפרנס משפחה של 5 נפשות.
גם אמאל בן עבא, מורה לפילוסופיה אף היא, תוהה בספר כיצד ניתן להסביר את השתיקה הארוכה של אותן פעילות על הפשעים שנעשו להן. התשובה שהיא מציגה היא שהכתיבה לא התאפשרה תוך כדי הלחימה, תחת איום, אלא רק בדיעבד. אישה נוספת שהגיעה לסדנת הכתיבה כדי לספר את הנרטיב שלה, שלדבריה "הצטברו מעליו שכבות של שתיקה ושכחה", היא עאישה קלוז. קלוז מתארת את התהליך כתהליך של ריפוי – ההסתרה והשתיקה על הדברים שעברו פוגעות בנפש, והתרופה היחידה היא לדבר על כך. הכתיבה סיפקה לה מרחב וחופש שהיא לא ציפתה להם. הסיפור שלה נפתח כך: "אני היא אסירה פוליטית מספר 362. זה המספר שנתנו לי במסמכים. נעצרתי לפני 46 שנים….".
בסוף מסע הזיכרונות שדרכו מנווטת זנכנה את הקורא, מתחוור כי ספר זה משמיע את קולותיהן של נשים יוצאות דופן, שבמשך שנים אחרי המהפכה מתייצבות במאבקן לצד אסירות פלסטיניות ולצד שאר האסירות והעצורות בתוניסיה ומחוץ לה. נשים אלה הן יוצאות דופן בסירובן לקבל את הקיפוח ואת השעבוד כמצב נתון וכן בכך שהן המשיכו את מאבקן גם מתוך הכלא חרף ניסיונות של סוהרים לעצור בעדן. דבר נוסף שמייחד נשים אלה הוא שהן המשיכו את המאבק בדרכים שונות גם לאחר שהשתחררו מהכלא, אף שנשללו מהן זכויות אזרח רבות, כולל היכולת להתפרנס.
רק לאחר 40 שנה, עיניהן של אותן פעילות-אסירות זכו לראות את המוני בני האדם המתקדמים לעבר משרד הפנים בבירה ומביאים לבריחתו של השליט העריץ זין אל־עבדין בן עלי מהמדינה בינואר 2011. אחת הנשים סאסיה א־רויסי מתארת כיצד פגשה ברחוב בשמחה, ללא תיאום מראש, את חברותיה מימים עברו. זינב בן סעיד מוסיפה כי אולי זו לא המהפכה שחלמו עליה, אבל לפחות השלטון העריץ התמוטט. בן סעיד אף החליטה באותו רגע להיכנס מחדש לפוליטיקה ולרוץ לבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו במדינה ושלוו בהרגשה של חופש וסיום הדיכוי. המפלגה שהצטרפה אליה לא זכתה במושבים בפרלמנט, אבל עצם היכולת לתלות כרזות על תחנת המשטרה בלב העיר, שם נחקרה בעבר, סימלה את השינוי שחל במדינה.
מרבית המהלכים ההיסטוריים שהנהיג השמאל החדש לאחר מהפכת 2011 הסתיימו בכישלון עקב חוסר יכולת להתמודד עם השינויים החברתיים מרחיקי הלכת שהתרחשו בחברה התוניסאית לאורך רבע מאה. בן סעיד וחבריה הקימו אגודה אזרחית שמטרתה לזכור את לוחמי החופש של הדור שלה ולחשוף את ההיסטוריה של השמאל ואת התפתחותו הרעיונית והתרבותית.
הנשים בספר מתארות את דרכן הפוליטית בשקיפות מלאה, ובכך מוסיפות חתיכה חסרה לפאזל הזיכרון הקולקטיבי של תוניסיה. הכתיבה שלהן מניבה עדויות על תקופה כואבת, אך הקשיים לא מנעו מרוב הנשים הללו להמשיך ללמוד לאחר הכלא ולקבל תארים מתקדמים או להשתלב בעמדות חשובות בחברה. אותן לוחמות, שלא ביקשו מעולם שום סוג של פיצוי על הקרבתן האישית, מבינות שהן הצליחו להנהיג פרויקט חברתי שבעבר היה בשליטתם הבלעדית של גברים. אפילו עצם הכנסתן לכלא מסמלת כניסה של נשים לאזור שבדרך כלל נחשב גברי – בכך ניתן לראות בסיפוריהן גם היבט של שוויון מגדרי.
