המראות הקשים אינם דורשים הסבר. נערים מנאסריה שבדרום עיראק הגיעו למסקנה שדחפורים הם האמצעי היחיד לעקור את מטות המפלגות. אותם נערים סבורים שהמפלגות האלה מבקשות להעלים, אחת ולתמיד, את מה שנותר מהמדינה העיראקית, ולהשליט את חוק הג'ונגל. זעמם של המפגינים מובן – הם מאשימים את אותם גופים בהרג פעילים, בחטיפתם ובהעלמתם. האמת היא שההרג השיטתי בכיכרות המחאה בבגדד ובערים אחרות קשה מנשוא. מדובר בשיא של עריצות, אכזריות והפרה של הזכויות הבסיסיות ביותר, והמבצעים משוכנעים לחלוטין ביכולתם לחמוק מעונש.
מה שהופך את המצב בעיראק לקשה אף יותר הוא העובדה שחלק מהגורמים שאינם מאמינים במדינה העיראקית, על מוסדותיה ועל חוקיה, הצליחו להסתנן לתוך המדינה, והם נהנים ממשכורות ומהטבות. המפלגות שמטותיהן הותקפו הן בנות־בריתה של איראן, לכן הקרב על השבתה של המדינה העיראקית הוא קרב פנימי וחיצוני כאחד. המוחים רוצים להחזיר למדינה העיראקית את הכוח לקבל החלטות שנגזל על ידי הפלגים החמושים, וכן לשחרר אותה מהמעורבות האיראנית שסיפקה לפלגים אלה הגנה מתמדת.
המראות המגיעים אלינו מעיראק מעידים אם כן על קשיי החיים ללא מדינה. קושי דומה ניבט אלינו מהמתרחש בלבנון, על אף כל ההבדלים. שמעתי בטלוויזיה את עדויותיהם של צעירים לבנונים רבים. התרשמתי עמוקות מנחישותם של רבים מהם ומהיאחזותם בחלום לשנות ולסלק את השכבה המדינית המושחתת, על אף המיומנות שהפגינה בתמרונים, במעשי רמייה ובבוגדנות כדי להבטיח את המשך שלטונה ואת שלמות האינטרסים שלה. על המסכים הופיעו גם עדויות מסוג אחר: צעירים שהייאוש התגנב אל ליבם בשל התבוסות החוזרות ונשנות שהונחלו לחלומותיהם. הפיצוץ האדיר והנפשע בנמל בירות חיסל את יכולתם לחיות במדינה ששיטחה הפך הפקר מבית ומחוץ. משום כך, הם מצהירים על רצונם לנצל את ההזדמנות הראשונה שתיקרה להם לעזוב את המולדת.
מדובר בעדויות בוטות: הצעירים רואים בחייהם במקום בזבוז של חייהם וחלומותיהם. המנגנון המושחת קילקל את הקשר שלהם עם ארץ אבותיהם, עד שהם רואים כל בריחה כהצלחה. הם רואים בהישארות במולדת חיסול של שאיפותיהם ושל אנושיותם. הם התלוננו כי בכל פעם שניסו לבטא את כעסם בדרכי שלום, נגררו לעימות שהכוחות השולטים ניצלו כדי לירות עליהם קליעי עופרת וגומי, וכן כדי לעצור אותם ולעיתים גם לבצע מעשים שרוב המדינות אסרו בחוק.
זהו אסון של ממש. הצעירים מגלים שעליהם לנהל עכשיו קרב על בניין המדינה – קרב שאמורים היו לנהל ולנצח לפני כמה עשורים. מעבר לזה, הקרב מתנהל בתנאים קשים מאוד מבית ומחוץ. אין כללים בשטח שגבולותיו נפרצו. אין בנמצא כללי התנהגות המחייבים את הכוחות העוינים באזור. איתרע מזלן של חלק מהמדינות שבשטחים רבים שלהן ננעצו דגלים שונים, ואלה מחמירים את השסעים הפנימיים ומלבים את המלחמות בין החלקים השונים.
כמה קשה להיוולד במקום קשה, להיות בתחילת נעוריך, להבין שמוטל עליך לבנות את עתידך ואת עתיד ארצך, להאמין שאתה אכן מסוגל לשנות ושראוי לשלם מחיר גבוה עבור ההרפתקה הזאת.
כמה קשה לגלות בשלב מוקדם שנולדת במקום ששטחו נגנב, שאינטרסים זרים פלשו אליו ומצאו בו מקומות מקלט; מקום שחלק מבניו הלכו שבי אחר הפולשים הזרים השונים והפכו לחיילים במלחמותיהם או לבובות במשחקים שלהם. כמה קשה לגלות שהאלימות היא שפת התקשורת היחידה שיש לה השפעה; שהיכולת להרוס את הקדמה היא הכישרון הכי מבוקש, ושהארץ ובניה נאלצים להשלים עם שלטונו של החזק, יהיו אשר יהיו מדיניותו והשלכותיה. השטח נגנב מבחוץ על ידי כוחות בין־לאומיים חמדנים ועל ידי כוחות אזוריים תאוותנים. הוא נשדד מבפנים על ידי הדוגלים בעליונות, עריצות, החלטות חד־צדדיות ושליטה בלעדית ברווחים ובעושר.
גניבת השטח מבחוץ מכאיבה, וכך גם שבירת כוח הרצון תחת כיבוש. אולם העוול הזה עשוי להנמיך את ראשו אם יתגבש בשטח רצון המשותף לרבים בבחירות, בריבונות ובעצמאות. הניסיון מראה שחיסול מדינות מבחוץ אינו אפשרי. לזרים אין אפשרות כזאת. החיסול האמיתי מגיע מבפנים, מהתפרקות הנוסחה הלאומית והחזית הפנימית, מהבשלת השנאה עד לרמה של תוכניות להשמדה ולחיסול בנשק ומרצון להשליט גוון אחד ולסלק כל מחלוקת.
המבחן נעשה קשה יותר כאשר מתחזקים בשטח כוחות הרואים את בעל הברית החיצוני כקרוב אליהם יותר מהתושב החולק עליהם ומתגורר בשכנות. כוחות אלה נמנעים מהגמישות ומהוויתורים הנדרשים לפשרות פנימיות, רק כדי להסכים לוויתורים גדולים יותר עבור הגנתו של הכוח החיצוני. בתחילת הדרך, שמחים הכוחות הפנימיים האלה על שמצאו בן־ברית חיצוני, כאילו מצאו מוצא מהמצב. אולם במהרה הם מגלים כי הדבר הראשון שאבד להם הוא עצמאות ההחלטה, כי הפכו לכלי שרת עבור מדיניות גדולה מהם, וכי נאסר עליהם להשתתף בהתוויית מדיניות זו או לפקפק בנכונותה ובאופן יישומה.
אלה הדברים העולים בדעתו של מי שעוקב אחר המראות מבצרה, מנאסריה או מבירות. היעדרה של מדינה ראויה לשמה מביא לשפיכות דמים, מבזבז את עושרה של הארץ, ומגדיל את הסיכוי להתפרקות. משום כך נראה שעיראק זקוקה ליותר מפריסה מחדש של כוחות ארה"ב. זאת יודע מוסטפא אל־כאזמי, שאמר בשובו מוושינגטון לבצרה כי רצח פעילים לא יוביל אלא לרצח החלום להשבת המדינה על כנה.
עתידה של עיראק לא ייבנה על רצח פעילים או על מסע הונאה תקשורתי המתיר את דמם. הוא בוודאי לא ייבנה על ירי רקטות כדי לסלק גורם משפיע חיצוני אחד לטובת גורם משפיע אחר. הוא גם לא ייבנה על בזיון החוקה ועל עריכת בחירות תוך גיוס כל סוגי הפלגנות הכיתתית. אין דרך ראויה לעתיד מלבד זו העוברת דרך המדינה ומוסדותיה. הדברים תקפים גם לגבי לבנון. מבישה מאוד העובדה שהאסון שאירע לאחרונה, שהביא להרג ולהרס של מחצית הבירה ושעלול לגרור גל הגירה שאין לו תקדים, לא שכנע חלק מהפקידים ומהפוליטיקאים לזנוח את הקו המנחה של היעדר המדינה. הלבנונים נדחפים לעוני ולרעב. מבזים אותם ומעודדים אותם להגר, ועדיין יש מי שדבקים בחלקם בממשלה וביכולתם להנציח את האיבה, במקום ללמוד מהאסון ולהנהיג את הספינה לעבר הנכחה מחדש של המדינה ושל החוק.
קשה לחיות ללא מדינה של ממש בעיראק, בלבנון ובכל מקום הנקרע בין משיכות החבל הקטלניות של כוחות חמדניים מבפנים ומבחוץ.
רסאן שרבל (غسان شربل) הוא העורך הראשי של היומון הערבי א־שרק אל־אווסט, הרואה אור בלונדון. המאמר התפרסם ביומון ב־24 באוגוסט 2020. מערבית: עמיר טאובר.
