בעולם הערבי יש מאות ערוצי לוויין, רובם פרטיים ומיעוטם ציבוריים. בספירה שנערכה לפני חמש עשרה שנה, תועדו 305 ערוצי לוויין ערביים בכל מדינות ערב. נתון מספרי שבהחלט אינו משקף את המצב בימינו, שכן ערוצים חדשים רבים הוקמו ונסגרו מאז, אבל הוא ללא ספק מצביע על השפע המספרי הרב של ערוצי הטלוויזיה הערביים הקיים גם בימינו.
אולם שפע מספרי זה איננו ערובה לשפע בתכנים ובהפקות איכות, וערוצי הלוויין הערביים נתונים במשבר חמור, פיננסי בעיקרו, שמאיים על המשך קיומם ופוגע באיכות התכנים המשודרים בהם. כך טוען כמאל אל־קאדי, מבקר קולנוע, טלוויזיה וספרות מצרי, במאמר ביקורת על מצבם הרעוע של ערוצי הלוויין במדינות ערב שהתפרסם באל־קודס אל־ערבי הרואה אור בלונדון.
עם כניסתם של ערוצי הלוויין לחייהם של תושבי מדינות ערב במהלך שנות התשעים, עבר עולם הטלוויזיה הערבי טרנספורמציה. מגוון הערוצים האדיר שתושבי מדינות ערב נחשפו אליו עם התקנה של צלחת לוויין קטנה בבתיהם, שינה את הרגלי הצפייה בעולם הערבי ואת התכנים ששודרו בערוצי הטלוויזיה הערביים. אם עד אז צפו תושבי כל מדינה בערוצים הציבוריים הבודדים שניהלה כל רשות שידור ממלכתית במדינתה, כעת הוצפו מדינות ערב בערוצים חדשים, מהעולם הערבי ומחוץ לו, שאתגרו את השיח האקטואלי, הפוליטי, התרבותי והתקשורתי בהן. תחנות הלוויין – יחד עם האינטרנט – פרצו למעשה את החומות בין מדינות ערב, ואפשרו לערבים ממרוקו ומאלג'יריה לצפות בתחנות הלוויין של מדינות המפרץ, סוריה ומצרים, ולהיפך.
למירוץ התחנות הזה ולתהליך ההפרטה ההולך וגובר של שוק התקשורת בעולם הערבי היה גם מחיר, כפי שמעלה אל־קאדי במאמרו. מרגע ששוגרו הלוויינים לחלל והתאפשרו שידורי לוויין בעולם הערבי, נוצרו המון תחנות חדשות שאפשר היה לשדר בהן והוקמו עוד ועוד ערוצי לוויין חדשים, לעיתים דומים למדי ומיותרים, כדי לכסות את העלויות הגבוהות שתבעה תחזוקתן של תחנות הלוויין הללו.
אולם שפע הערוצים לא תמיד הוליד שפע תכנים. אל־קאדי טוען שערוצי הלוויין הערביים אינם מצליחים למלא אפילו מחצית מסך שעות השידור השנתי שלהן בהפקות מקור ערביות, מה שגורם להם להפסיד כסף. בשאר הזמן, כדי לפצות על המחסור החמור בהפקות מקור שימשכו צופים ויצדיקו את קיומם, נאלצים ערוצים אלה למלא זמן מסך יקר בשידורים חוזרים מהארכיון, במשחקי כדורגל ובשידורים של פסטיבלים ושל אירועי תרבות ערביים ובין־לאומיים.
והסיבה למחסור החמור הזה בתוכן מקורי, טוען אל־קאדי, היא שלרוב ערוצי הלוויין הערביים – הציבוריים והפרטיים – אין מספיק מקורות מימון. המימון הקיים לדבריו מגיע ברובו מפרסומות, ומכסה את הוצאות השידורים, את עלויות ההפקה, את המשכורות ואת הוצאות התפעול של הערוצים. לפי בדיקות שנערכו בשנים האחרונות, ההון הדרוש לקיומם של כל ערוצי הלוויין הערביים הוא 3 מיליארד דולר בשנה (מספר שהולך ותופח משנה לשנה) בזמן שסך כל ההכנסות שגורפים הערוצים הערביים מפרסומות מדי שנה אינו עולה על 110 מיליון דולר בלבד (הגידול השנתי כאן נמוך לאין ערוך ועומד על כ-3% בלבד).
יוצא מכך שערוצי הלוויין הערביים מצויים בפלונטר: כדי לפצות על הפסדים, דרושות יותר הפקות מקור ערביות שימלאו זמן מסך וימשכו צופים, אבל כדי ליצור הפקות מקור כאלה דרוש מימון נוסף. מה גם שכל ניסיון להעלות את הרמה המקצועית של הערוצים ולעמוד בתחרות עם המתחרים מגדיל גם הוא את עלויות ההפקה, והערוצים פשוט אינם עומדים בהוצאות. ובעלי הערוצים, שמנסים לעשות הכול כדי לשמור על פעילותם של הערוצים, מחפשים אחר מקורות מימון נוספים ומגוונים, ולא אחת פונים בסופו של דבר גם לסיוע המדינה כדי לכסות עלויות של הפקות וכו' – מה שפוגע בעצמאותם של הערוצים. ומצב עגום זה, מדגיש אל־קאדי, מעיב על עתידם של ערוצי הלוויין הערביים הפרטיים בשנים הקרובות.
לכך הוא מחבר תובנות שעלו ממחקר שערכה אשת התקשורת המצרייה הוותיקה עפאף טבאלה, שכתבה עבודת דוקטורט על הסכנות הטמונות בתהליך ההפרטה של ערוצי התקשורת. לטענתה של טבאלה, לנוכח המצב הנוכחי מתחדד הצורך לשמור דווקא על הערוצים הציבוריים ולשפר ולטפח אותם, במקום להמשיך במגמת ההפרטה של כל שוק התקשורת. הפרטה זו, היא קובעת, ממוטטת את שוק התקשורת, כפי שמראה גם כמאל במאמרו, ופוגעת גם באינטרסים של הציבור ושל החברה האזרחית במדינה. שכן בתהליך ההפרטה של שוק התקשורת עובר הכוח מהמדינה לידיהם הבלעדיות של בעלי אינטרסים ומשקיעים שכל מה שמעניין אותם זה להגדיל את הרווחים של הערוצים שלהם, ולא נניח, איכות התכנים המשודרים בהם. יתרה מזאת, כשרוב הערוצים מופרטים, מוסיפה טבאלה, ונוצר מונופול בשוק התקשורת, גם עובדי ענף זה נפגעים, בין היתר על ידי כך שחוזי העסקתם הופכים לזמניים – מה שמקשה על יכולתם של ערוצי הלוויין לשפר את מצבם. וכך נשמר מעגל הקסמים שמוביל לקריסתם הבלתי נמנעת של הערוצים הפרטיים.
גורמים רבים הובילו לתהליך ההרס העצמי הזה של ערוצי הלוויין הערביים, שהפכו לכלי השקעה כלכלי, מסכם אל־קאדי את מאמרו, דרך תובנותיה של עפאף. אולם הסיבה העיקרית לכך נעוצה ברעה חולה עמוקה יותר שפושה בכל מדינות ערב בימינו, והיא שממשלותיהן ויתרו על האחריות שלהן לדאוג לבעיות של בני עמן ולטפל בהן. וכשהמדינה מפקירה את שוק התקשורת, ערוצי הלוויין הפרטיים נוהגים כרצונם, והציבור, שמוצא בערוצי הלוויין הללו מפלט מנחם, אינו רואה שהוא נפגע קשות ממצב עגום זה. פתרונות יסודיים למשברים החמורים שפוקדים מדינות אלה אינם נראים באופק.