בשירה "בהלואן" (بهلوان, לוליינית) כותבת מירה עווד (عوض) על החוויה המורכבת של אזרחי ישראל הערבים: "אני הולכת על חבל מתוח, הזרועות פרושות הצידה ללא כל ערבון או רשת ביטחון". תפקידם של מורות ומורים ערבים בישראל הוא דוגמה בולטת למורכבות זו, הכוללת גם את ריבוי התפקידים שהם ממלאים וגם את מכלול הציפיות מהם, להיות אנשי חינוך, נציגי האוכלוסייה הערבית, ובו בזמן גם נציגים של משרד החינוך של מדינת ישראל. מורים אלו זוכרים את התקופות שבהן בחנו שירותי הביטחון כל מועמד לניהול בית ספר ערבי, ועדיין מרגישים את עינו הבוחנת של הממסד – משרד החינוך שלו הם כפופים, או שירותי הביטחון למיניהם. במחקר שערכנו בקרב מורים ערבים בחינוך העל–יסודי באו דילמות אלו לידי ביטוי ביחסם של המורות והמורים לסוגיית יחסי יהודים–ערבים בישראל בכיתה.
חלק מהמורים נוקטים צנזורה עצמית, והשימוש בכלים משמעתיים הוא דרך שכיחה בקרבם להתנהל מול אמירות ספונטניות של תלמידים בנושא הזה. כמו שמדווח אחד המורים: "אחת התלמידות דיברה איזה מילה לא טובה על יהודים וצעקה באמצע שיעור מבלי שאני פותח את הנושא לדיון… הרגשתי שהיא מושפעת מדעות קדומות, מחשבתה רגשית ושטחית… מיד קטעתי את זה הסברתי לה שצריך לחשוב טוב לפני שמדברים, ושצריך לדבר יפה, והיא עוד התחצפה אליי, ואז הוצאתי אותה מהכיתה ודיברתי עם רכז השכבה בעניינה". במקום לפתוח דיון ענייני ולקדם שיח דמוקרטי, המורה מתחיל באזהרה לתלמידה ששיח מסוג זה מסוכן, וכאשר הוא אינו מצליח למשטר אותה (באותו משטור־פיקוח שהוא מרגיש בעצמו), הוא מתנהל מולה באמצעים משמעתיים.
במחקר ביקשנו להפנות את הזרקור אל האופן שבו פרטים המשתייכים למיעוט מוחלש מלהטטים בין הדרישות הסותרות מקבוצת הרוב ומקבוצת המיעוט, בניסיון להיענות לדרישות אלו, מחד גיסא, ולקדם מטרות אישיות, מאידך גיסא. לשם כך השתמשנו בתיאורית המיקוח של דניז קנדיוטי. קנדיוטי הדגישה בכתביה את האופן שבו נשים מוצאות דרכים לשרוד, ואף להתפתח, בתוך מערכת החוקים שמכתיבה להן השליטה הגברית. באופן דומה חשפנו מגוון אסטרטגיות של מורים ערבים בישראל, שאינם מקבלים בהכנעה את הפיקוח החברתי ונעזרים באסטרטגיות של התמקחות כדי להשיג את המיטב בתחום ביטחונם הכלכלי ובשאר תחומי החיים, מתוך ניסיון לחיות לפי עקרונותיהם האישיים והחינוכיים. המורים מפעילים מערכת שימור עצמי המפחיתה את הסכנה עבורם, לצד פעולותיהם להשגת יעדים אישיים וקהילתיים, בתוך יחסי הכוחות הלא־שוויוניים בישראל.
ביטוי בולט לאסטרטגית המיקוח של המורים הערבים אפשר לראות בתיאורי מעשי ההרגעה וההתחמקות שתיארו חלק מהם. כמו שראינו למעלה, חלק מהמורים שומרים על עצמם ונמנעים מלהיכנס למצבים העלולים לסכן את מעמדם. עם זאת, אפילו בקרב מורים שבחרו בהתחמקות, היו מי שבחרו בהשתתפות אילמת ונתנו במה לאמירות אנטי־ממסדיות בלי להגיב להן. מורים בוחרים גם באסטרטגיה של הרגעה שמניעיה מעשיים ולא ערכיים, אסטרטגיה המאפיינת בני אוכלוסיות מוחלשות המחפשות לתווך בין יחסי הכוח הפוליטיים לבין המקרים הנקודתיים שהם צריכים לצלוח בחיי היום־יום שלהם. מורה אחת אמרה לנו: "היה לי קושי עם התלמידים ללמד אותם את השפה עברית כי הם החשיבו את השפה העברית כשפת אויב. לכן היה התפקיד שלי… לשכנע אותם ללמוד את השפה ואת חשיבותה לעתיד וכי חשוב ללמוד שפה בכלל, כדי לדעת להתמודד בחיים וגם מבחינת יחסי אנוש…"
מורים רבים מסבירים לתלמידיהם שהגישה הפרגמטית תסייע להם ברמה האישית, לניעות חברתית, או ברמה הקהילתית, כפי שדיווחה מורה אחת: "עקב מאורעות האלימות האחרונים במדינתנו 'המיוחדת'… היה לי ויכוח חריף עם קבוצת תלמידים מכיתה י"ב. נשמעו דעות קיצוניות על ישראל ועל השלטונות הישראליים אשר מפלים ערבים לרעה… לא היה לי קל, בלשון המעטה, הפגנתי הבנה לתלמידים… והצלחתי (אני מקווה) לשכנעם כי אלימות תגרור אלימות וברוטליות נוספת ותרחיק אותנו (במיוחד אנו הערבים) מפתרון מספק…" בשקלול עלות–תועלת המורים מחפשים איזון בין הסיכונים, בין האפשרויות לניעות חברתית לבין האינטרסים הקהילתיים.
מיעוט של מורים דיווחו על שימוש באסטרטגיה של קידום חיים משותפים באמצעות מפגשים, דיונים, ראיית השפה הערבית כגשר והמורים עצמם כגשר. תיאורי המורים העידו על הנפיצות של אסטרטגיות אלו, ואפשר להבין את החששות ואת הנסיגה אל האסטרטגיות הפסיביות של הרגעה והתחמקות. מורים שקידמו חיים משותפים עשו זאת מתוך מניעים ערכיים – הם אינם מקבלים את יחסי הכוח הקיימים בפסיביות ומנסים ליזום ולשנותם. אבל, כפי שאפשר לראות בציטוט הבא, גם מורה שיזמה מפגש בין תלמידים יהודים לתלמידים ערבים נאלצה ללהטט בין החשש מהתלקחות לבין עקרונותיה החינוכיים ובסופו של דבר, בהיותה בצד החלש במשוואה, השתיקה את התלמידים הערבים: "בתקופת המלחמה האחרונה בין ישראל לעזה [כיפת ברזל] הייתה לנו פגישה בבית ספר יהודי, ואז עמדנו אני והתלמידים מול דילמה. כך שהצטרכתי אני עם המורה המחנכת של הכיתה השנייה לעמוד מול כל קבוצת התלמידים, ערבים ויהודים, ולהסביר להם למה זה קרה ועל מה הערבים הפלסטיניים נלחמים נגד היהודים. האמת היא שלא היה לי קל, כי שמעתי עמדות קיצוניות וחדות מאוד מהתלמידים היהודים והייתי צריכה להשתיק את התלמידים שלי, בכדי שלא ייווצר מצב שאי אפשר להשתלט עליו".
המחקר שערכנו מעיד על העמדה המורכבת של מורים ערבים בישראל, על ההתמקחות וההליכה על חבל מתוח: המורים הערבים שהפנימו את יחסי הכוח בחברה הישראלית וחשים שתפקודם ונאמנותם בחברה בכלל, ובארגונים בפרט, נבחנים כל הזמן, מתמקחים בעת ובעונה אחת הן עם השליטה היהודית, הן עם הקהילה שלה הם שייכים, הן עם דרישות מקצוע ההוראה. באמצעות פרקטיקות יום־יומיות הם מצליחים לתמרן בתוך סיטואציה מורכבת, ומאתגרים את הסדר החברתי הקיים, אך אינם מערערים אותו.
ד"ר שחר גינדי וד"ר רקפת ארליך רון, המרכז לחיים משותפים המכללה האקדמית בית ברל.
