עם הרחבת מעגל המדינות שישראל מנהלת עימן יחסים רשמיים, טוב תעשה אם תרקום שיתופי פעולה אזוריים כדי לחזק את כלכלתה, כדי להבטיח יציבות אנרגטית, ובה בעת כדי לעמוד ביעדי האקלים שעליהם התחייבה בהסכם פריז
בעשור האחרון התגלה שאזור מזרח אגן הים התיכון עשיר במאגרי גז. על פי ההערכות, קפריסין, ישראל ולבנון בלבד הן הבעלים של טריליוני מטרים מעוקבים של גז. רבים קיוו שהמאגרים האלה יביאו בשורה כלכלית ופוליטית לאזור ויסייעו בשיכוך להבות הסכסוכים באזור, אך הניסיון מלמד כי מאגרי גז שופעים בצירוף מחלוקות על גבולות ימיים הם מתכון להתלקחות ולעליית מפלס המתיחות האזורי. בשנה האחרונה היינו עדים למאבקי שליטה על טריטוריות ימיות וליחסים מתוחים עקב ניסיונות קידוח בשטחים שבמחלוקת בין טורקיה לקפריסין. בתוך הסבך האזורי הזה נשכחה העובדה שהמזרח התיכון הוא "נקודה אקלימית חמה" (climate hotspot) ומשבר האקלים מאיים עליו לא פחות מסכסוכי טריטוריה. הגאופוליטיקה האזורית, כך נראה, מתעצבת מחדש בצל משבר האקלים, מאגרי הגז וההסכמים האזוריים.
עד המהפכה במצרים בשנת 2011 סיפקו שדות הגז שלה 40% מתצרוכת הגז של ישראל. בעקבות גילוי מאגרי הגז באותה התקופה נהפכה ישראל לשחקנית חשובה בתחום הגז באזור. ועדת צמח שהוקמה עקב כך המליצה לייצא רק 40%–60% מכמות הגז שבמאגרים, בניגוד לעמדת המשרד להגנת הסביבה וארגוני הסביבה שדרשו לקדם מדיניות ארוכת טווח למשק האנרגיה, וטענו שיש להשתמש בגז רק כדלק מעבר עד לפיתוח יכולות ייצור חשמל מאנרגיית שמש.
ציר ישראל-יוון-קפריסין
בשנת 2016 החלו ישראל, יוון וקפריסין לקדם שיתוף פעולה אזורי טרי־לטרלי במגוון תחומים. הוחלט שישראל תוביל את כל מה שקשור לחדשנות טכנולוגית, ואילו קפריסין קיבלה על עצמה לתאם פעולות שיקדמו את תיאום הפעולות למאבק במשבר האקלים. מכאן נולדה "יוזמת האקלים של נשיא קפריסין", שאף שיגר מכתב למנהיגי האזור, ובהם ראש הממשלה נתניהו, ובו קרא להם לשלב כוחות ואף הציג תוכנית פעולה מפורטת. במסגרת זו התקיימו גם מגעים לבניית צינור האיסטמד, האמור להוביל גז מהאזור השנוי במחלוקת במזרח אגן הים התיכון ליוון, ומשם לאירופה. בינואר 2020 נחתם ההסכם הטרי־לטרלי לבנית צינור שאורכו 1,900 ק"מ ותפוקתו השנתית 20 מיליארד מ"ק בשנה. על פי ההערכות תהיה עלותו למעלה מ־6 מיליארד יורו. צינור זה, אם יונח, יהיה אחד הצינורות הארוכים ביותר באירופה, ולפי הדיווחים, העמוק בעולם – מקטעים ממנו יונחו בעומק של עד שלושה ק"מ, והם מציבים אתגרים לוגיסטיים וסיכונים חמורים, לרבות חשיפה לרעידות אדמה.
הסכם זה היה עד העת האחרונה אחד ההסכמים האזוריים שהאיחוד האירופי מעונין בקידומם. משיקולים של ביטחון אנרגטי ובשל תלותו הגוברת ביבוא, שואף האיחוד לגוון את מקורות יבוא הגז. כך נכנס האיסטמד לרשימת הפרויקטים בעלי עניין משותף (PCI), הזוכים לתמיכה כספית ולעדיפות רגולטורית. בכך מבקשת אירופה להרחיב את פרוזדור הגז הדרומי שלה, שיוביל גז מהים הכספי דרך מרכז אסיה, המזרח התיכון והאגן המזרחי של הים התיכון. בעקבות ירידת הביקוש לנפט ולגז בשנה האחרונה, ולנוכח התחייבות האיחוד האירופי להגיע לאיפוס פליטות בשנת 2050 ולהקטנתן עד 2030, הביקוש לגז צפוי להמשיך לרדת. עם זאת, בטווח המיידי הביקוש לגז צפוי להיות יציב. בעקבות זאת, הפקת הגז בתוך מדינות האיחוד צפויה לרדת והיבוא – לעלות. סוכנות האנרגיה הבין־לאומית (IEA) צופה שיבוא הגז הנוזלי לאירופה יעלה ב־20% עד 2040 ביחס ל־2016. בהמשך למגמה זו חתם האיחוד האירופי, צרכן הגז השני בעולם אחרי ארצות הברית, עם ממשל טראמפ על הסכם שיגביר את יבוא הגז הנוזלי מארצות הברית. ממשל ביידן אינו צפוי לעצור מגמה זו.
אם כן, לא בלתי סביר לקבוע כי למתיחות בים התיכון תרמה, בין השאר, הכרזת האיחוד האירופי על תוכניתו לייבא גז מהאזור ולהשקיע בצינור האיסטמד, ובכך הוא עודד את הצדדים להילחם על האזורים האלה ואף להתחיל בקידוחים. לכן, פרויקט האיסטמד הוא לא פחות משדה מוקשים גאופוליטי, העובר באזורים שנויים במחלוקת דרך קפריסין ויוון אל רשת הגז של האיחוד האירופי. יתרה מזו, המהלכים האלה אינם עולים בקנה אחד עם יעדי צמצום הפליטות כפי שנוסחו בתוכנית ה"גרין דיל" האירופי (European Green Deal), הכוללת גם את שכנותיה של אירופה. למעשה, מדיניות זו מעודדת את המדינות השכנות להעלות את תפוקת הגז שלהן ולייצאו לאיחוד.
יש לזכור כי בתהליך הפקת הגז נפלט גז מתאן, שהוא גז חממה פוטנטי פי 84 מפחמן דו־חמצני. ברי כי המשך התמיכה בפיתוח מאגרי גז, ובמיוחד באזור מזרח אגן הים התיכון, שבו כבר עלתה הטמפרטורה הממוצעת ב־1.4 מעלות, אינו תואם את התחייבותה של אירופה לצמצם את השפעתו של משבר האקלים. ואכן, בעקבות ביקורת שהושמעה בעת האחרונה, החליטה הנציבות האירופית להגביל את מימון הפרויקטים האלה, ותחת זאת להשקיע בטכנולוגיות לייצור אנרגיה נקייה, החלטה שממנה יושפע ישירות פיתוח צינור האיסטמד. אם נוסיף לכך את ירידת מחירי הגז הצפויה, המסקנה המתבקשת היא שיצוא הגז לאירופה דרך צינור זה נעשית לא ריאלית ויקרה. על כן ישראל, קפריסין ויוון צריכות לקדם רשת אזורית המוזנת בגז ובאנרגיות מתחדשות עם אגירה, בטווח הקרוב, ועם צפי למעבר לאנרגיות רוח, מים ושמש, בעשר השנים הקרובות. האיחוד האירופי מצידו מעונין בהקמת רשת חשמל אזורית מתוך שיקולים של ביטחון אנרגטי, ולכן נוצר כאן מפגש של אינטרסים שישראל יכולה להרוויח ממנו. בעת האחרונה אף נבחנה האפשרות לחבר את ישראל לרשת החשמל האירופית דרך כבל חשמל תת־ימי שיעבור בין ישראל לקפריסין ומשם לחצי האי היווני.
מאותם השיקולים ישראל צריכה לקדם הקמת רשת אזורית עם שכנותיה מדרום וממזרח, מצרים וירדן, שעימן היא כבר מקיימת סחר בגז, וכך גם עם מדינות נוספות במזרח התיכון. מחקר מהשנה האחרונה מלמד כי חיבור כל האזור ברשת חשמל המיוצר מאנרגיות מתחדשות יהיה התסריט הכדאי ביותר לכולם. בראשית 2017 התחייבה ישראל לספק גז לירדן ממאגר לוויתן למשך 15 שנים, מתוך העדפת האינטרס הירדני על פני האינטרס הישראלי. בשל רגישות פוליטית פנים־ירדנית, התבצעה מכירת הגז דרך חברה שלא תירשם בישראל, והיא שתמכור אותו לירדן. תחת זאת יכלה ישראל לייבא עודפי אנרגיה מתחדשת מירדן ולהשתמש בה כדי להתפיל מים עבור ירדן באחד ממתקניה, ובכך ליהנות מיתרונות אקלימיים, כלכליים ומדיניים. במהלך 2019 יזמה מצרים את הקמת "פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון" (EMGF) בהשתתפות שש מדינות: יוון, קפריסין, ירדן, הרשות הפלסטינית, ישראל ונציגים מאיטליה. הפורום עורר עניין גם באיחוד האירופי, בארצות הברית ובאיחוד האמירויות, שביקשו כולם מעמד של משקיפים. בינואר השנה החלה ישראל לייצא גז למצרים, ובטווח הבינוני היא מתכננת לייצא דרכה גז נוזלי לשווקים רחוקים יותר. בטווח הקצר, זהו מהלך חיובי מבחינה כלכלית ומדינית, הממצב את מצרים כשחקנית אזורית משמעותית, אך בד בבד ישראל צריכה לקדם את המעבר לאנרגיות מתחדשות במקום לדלדל את מצבורי הגז שלה.
מסקנות
למרות ההתקדמות במדיניות האנרגיה של ישראל, מעשיה והכרזותיה אינם עולים בקנה אחד. דומה שישראל התמכרה לגז שנמצא לחופיה, והיא מסרבת להרפות למרות כל הסימנים המעידים שהמשך השימוש בגז אינו כלכלי. יתרה מזו, על חברות הגז מופעלים לחצים המאלצים אותן לקצץ בהוצאות התחזוקה של המתקנים ולסכן אותם, בין השאר, בגלל דליפת מתאן – כאמור, גז חממה חזק פי 84 מפחמן דו־חמצני.
עם הרחבת מעגל המדינות שישראל מנהלת עימן יחסים רשמיים, טוב תעשה אם תרקום שיתופי פעולה אזוריים כדי לחזק את כלכלתה, כדי להבטיח יציבות אנרגטית, ובה בעת כדי לעמוד ביעדי האקלים שעליהם התחייבה בהסכם פריז. הצטרפות לרשת אזורית עם כל שכנותיה תאפשר לישראל לסחור בעודפי אנרגיה עם ירדן, עם מצרים ועם מדינות האיחוד האירופי, ובכך לזרז את המעבר לאנרגיות נקיות. קפריסין יכולה לקבל תמיכה אירופית כדי לבנות רשת חשמל שתחבר טורבינות רוח שימוקמו מול חופיה. בהמשך תוכל ישראל להתחבר לרשת זו ולגוון את תמהיל החשמל שלה, המושתתת היום בעיקר על גז ועל אנרגיית שמש. ישראל תוכל לסחור בעודפי חשמל גם עם בת הברית החדשה שלה, איחוד האמירויות, שכבר הקימה תשתיות לייצור אנרגית שמש. באבו דאבי נמצא מטה IRENA, מאגד גלובלי של אנרגיות מתחדשות, וחברת המים של האמירויות (EWEC) חתמה לא מזמן על ההסכמים לפיתוח השדה הסולארי הגדול ביותר בעולם.
לצד השיקולים האנרגטיים והכלכליים, לחיבור רשתות החשמל יש גם שיקולים מדיניים נלווים. שיתופי פעולה כאלה יסייעו לחימום היחסים בין ישראל לירדן ולמצרים ויקטינו את ההתנגדות מבית במדינות האלה להסכמים עימה. ישראל מצידה צריכה לזנוח את פרויקט האיסטמד ולהמשיך את שיתופי הפעולה שהחלה עם יוון וקפריסין במסגרת ההסכם הטרי־־לטרלי, ולהשתתף בפרויקטים בתחום של קלינטק, ובמיוחד בתחום המים, האנרגיות המתחדשות, והרשתות חכמות, שיאפשרו לה ליהנות מתמיכה אירופית.
ולבסוף, ישראל חייבת להפסיק להתעלם מהפלסטינים ולחתור להסכם כולל עימם. ישראל שולטת במשאבי הטבע בשטחים פלסטיניים, לרבות שדה הגז הימי בעזה, ועליה לאפשר לעזתים ולרשות הפלסטינית לפתח משק אנרגיה עצמאי ולשלבם ברשת חשמל אזורית ובשיתופי פעולה קיימים ועתידיים עם ירדן, עם מצרים ועם איחוד האמירויות.
