ב־22 בדצמבר 2020 חתמו ישראל, מרוקו וארצות הברית על הצהרה משותפת. ההצהרה מדגישה שהיא מבוססת על הכרזתו של נשיא ארצות הברית מ־10 בדצמבר 2020, שעל פיה "ארצות הברית מכירה בריבונות מרוקו על כל שטח מערב סהרה וחוזרת על תמיכתה בהצעת האוטונומיה הרצינית, האמינה והמציאותית של מרוקו, כבסיס היחיד לפתרון צודק ובר־קיימא לסכסוך על שטח מערב סהרה". על פי הכרזתו של הנשיא, ארצות הברית "אינה מאמינה שמדינה סהראווית עצמאית היא אפשרות מציאותית לפתרון הסכסוך, ורק אוטונומיה תחת שלטון מרוקאי היא פתרון מעשי".
התפתחויות בזירה הבין־לאומית בנוגע למערב סהרה, לא כל שכן הכרה בריבונותה של מרוקו שם, הן בעלות עניין מיוחד לישראל, כיוון שלסכסוך על מערב סהרה יש מאפיינים עובדתיים ומשפטיים דומים למאפייניו של הסכסוך בעניין מעמד הגדה המערבית (ורצועת עזה). מבחינה עובדתית, בשני המקרים מדובר בשטח שיצא משליטתה של מדינה לא ריבונית (בריטניה) או שוויתרה על ריבונותה (ספרד), בלי שנקבעה בו בבירור ריבונות אחרת. בשני המקרים מדינה שכנה תפסה את השליטה בשטח: בגדה המערבית היו אלו ירדן ואחריה ישראל, במערב סהרה הייתה זו מרוקו (ובחלק אחר של השטח – מאוריטניה, שאחר כך נסוגה מתביעותיה על השטח). בשני המקרים המדינות המחזיקות בשטח עודדו התיישבות של אזרחים שלהן בשטח המוחזק. מרוקו עשתה זאת במבצע פומבי מתוזמן בקפידה ובגיבוי צבאי ("הצעדה הירוקה" של למעלה מ־300,000 אזרחים מרוקאים לתוך מערב סהרה ב־1975, עוד לפני נסיגת הכוחות הספרדיים מהשטח) ובמהלך השנים שאחר כך. על מפעל ההתנחלויות הישראלי אין צורך להרחיב. בשני המקרים המדינה השולטת מנצלת את משאבי הטבע שבשטח לטובת אזרחיה שלה, אגב הדרת האוכלוסייה המקומית.
גם המאפיינים המשפטיים דומים: מרוקו טוענת לזכויות היסטוריות על מערב סהרה, כפי שישראל טוענת לגבי הגדה המערבית. בשני ההקשרים הקהילה הבין־לאומית מכירה באוכלוסייה המתגוררת בשטח (לפני תפיסתו בידי מרוקו וישראל, בהתאמה) כעם בעל זכות להגדרה עצמית, כלומר בעל זכות לקבוע את גורלו הפוליטי על פי רצונו החופשי. מזכות זו נובע האיסור על סיפוח חד־צדדי של השטח על ידי המדינה המחזיקה בו. בשני המקרים התפיסה הבין־לאומית היא שרצון העם בשטח הוא עצמאות, ובשניהם זכו איסור הסיפוח וזכותו של העם בשטח לממש את הזכות להגדרה עצמית להכרה משפטית בין־לאומית בחוות דעת של בית הדין הבין־לאומי בהאג (חוות דעת מ־1975 בעניין מערב סהרה, וחוות הדעת מ־2004 בנוגע לגדר ההפרדה). בשני השטחים הכריז הגוף הפוליטי המזוהה כמייצג את האוכלוסייה על הקמת מדינה עצמאית – תנועת הפוליסריו הכריזה על הקמת "הרפובליקה הערבית הסהראווית הדמוקרטית" (SADR) ב־1976, ואש"ף הכריז על עצמאות פלסטין ב־1988. שתי הישויות הפוליטיות אינן נהנות מהכרה אוניברסלית, אם כי פלסטין נהנית מהכרה רחבה מאוד, של כ־140 ממדינות העולם, וממעמד מיוחד באו"ם, ואילו SADR מוכרת על ידי כשמונים מדינות בלבד.
לצד דמיון זה יש לציין הבדל משמעותי: הסהראווים הם אזרחים במרוקו, אף שאוכלוסייה זו סובלת מפגיעה בזכויותיה, בעיקר, כאמור, בתחומים הנוגעים לזכות ליהנות מפירות משאבי הטבע שבשטח. השליטה הישראלית בגדה המערבית, לעומת זאת, מבוססת על הבחנה פורמלית בין אזרחיה לבין תושבי השטח הפלסטינים, הנתונים תחת משטר כיבוש שבמהותו שולל מהם זכויות בסיסיות.
לנוכח הדמיון העובדתי והמשפטי מעניין לציין את היחס השונה שזוכות לו מרוקו וישראל. האיחוד האירופי, למשל, איתן בסירובו שלא לנהל יחסים כלכליים ומשפטיים עם ישראל שמהם עשויה להשתמע הכרה בלגיטימיות המשפטית או הפוליטית של ההתנחלויות או של תביעת ריבונות ישראלית בגדה המערבית, ונוקט אמצעים משפטיים כדי לעגן את הסירוב הזה. עם מרוקו, לעומת זאת, יש לאיחוד האירופי הסכמי סחר המאפשרים למרוקו ליהנות מפעילותה הכלכלית במערב סהרה, אף שהאיחוד האירופי טוען שאין בהסכמים משום הכרה בתביעותיה של מרוקו. גם באו"ם, שהופקד (באמצעות המזכ"ל) לקדם את יישוב הסכסוך במערב סהרה באמצעות משאל עם, גוברת עם השנים הנכונות לקבל תכתיבים מצד מרוקו בדבר עריכת משאל העם ותנאיו. גישת האו"ם מקטינה את סיכוייהם של הסהראווים לקבוע בעצמם את גורלם.
על רקע זה הצעד האמריקאי עשוי להיות משמעותי עבור ישראל, הן ביחס לטענה המהותית בדבר הלגיטימיות והחוקיות של סיפוח בגדה המערבית, הן ביחס לטענה בדבר היחס השונה שישראל זוכה לו בזירה הבין־לאומית. המדיניות הישראלית הנוכחית יוצאת נשכרת אפוא לא רק מפוטנציאל הנורמליזציה עם מרוקו, אלא גם מעצם ההכרה האמריקאית בריבונות מרוקו במערב סהרה. ממילא עמדתה של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ כלפי ישראל (ובמידה מסוימת גם קודם לכן) נחרצת הרבה פחות מזו של האיחוד האירופי, למשל. לצד ההימנעות מנקיטת עמדה ברורה בעניין מעמד ההתנחלויות, הביע הנשיא טראמפ נכונות להכיר בסיפוח בגדה המערבית אם תכריז ישראל על צעד כזה.
תביעתה של מרוקו על מערב סהרה סותרת, לכאורה, את תמיכתה בפתרון שתי מדינות (השולל את סיפוח הגדה המערבית לישראל). זאת כנראה הסיבה שההצהרה המשותפת כוללת את הכרזתו של מלך מרוקו על "עמדתה הסדורה, העקבית והבלתי משתנה של ממלכת מרוקו בשאלה הפלסטינית". ייתכן שהכרזה זו היא מס שפתיים בלבד, אך מבחינה פורמלית היא מונעת פתחון פה מצד מי שסבורים שמרוקו בגדה בפלסטינים. למעשה, חוסר העקביות במדיניותה של מרוקו אינו חדש, כיוון שטענתה לריבונות במערב סהרה אינה חדשה, וגם לא נכונותה לנורמליזציה עם ישראל. החידוש במדיניותה של מרוקו הוא הנכונות לתת ביטוי רשמי ופומביות לנכונות זו בתקופה שבה ישראל מבטאת שאיפות סיפוח. אולם נראה שמרוקו אינה חוששת מביקורת על מדיניותה זו. ראשית, העולם הערבי מפנה עורף לפלסטינים זה תקופה ארוכה, ומרוקו כבר אינה חורגת מהשורה. שנית, תהא הביקורת אשר תהא, נראה שמבחינת מרוקו, התועלת הנובעת מתמיכה אמריקאית בריבונות במערב סהרה מגמדת את הנזק.
