בביקורתי על ספרו של בן־דרור ימיני "תעשיית השקרים" מהזמן האחרון העליתי את הסוגיה של תגובת הפלסטינים לתוכנית החלוקה של האו"ם בסוף 1947. במקרה, לפני כמה חודשים, פרסם מכון "עקבות" מסמך שצונזר ב־1986 על ידי מלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון) לאחר שההיסטוריון בני מוריס פרסם את פרטיו. מסמך זה נכתב בידי איש שירות המודיעין של ההגנה, והוא מנתח את הסיבות לעזיבת הפלסטינים עד יוני 1948. מרבית הפלסטינים שברחו, הוא קובע, עשו זאת בגלל פעולות האיבה, כלומר בעקבות ההתקפה של הכוחות הישראליים, פחד מפני התקפה כזאת, או איומים בהתקפה כזאת אם הפלסטינים לא יעזבו. המסמך מייחס 70–80 אחוזים מהבריחה לגורמים האלה. בניגוד לטענה המסורתית של ישראל שקריאותיהן של מדינות ערב ו"ועד ההצלה הערבי" לפלסטינים לעזוב כדי לפנות מקום לצבאות הפולשים היו גורם חשוב בבריחת הפלסטינים, המסמך מייחס לא יותר מחמישה אחוזים ממקרי הבריחה לקריאות האלה. אך בהקשר של הדיון כאן חשובה יותר ההדגשה שהפחד היה הגורם המרכזי לפליטות הפלסטינית.
הדיון ההיסטוריוגרפי בנכבה מתמקד לרוב בשאלת הגירוש של הפלסטינים בידי ישראל – באיזו מידה הוא מילא תפקיד חשוב, ובאיזו מידה הייתה כוונתם של מעצבי המדיניות ביישוב היהודי במהלך המלחמה, ובראשם בן־גוריון, להביא לעזיבת הפלסטינים באמצעים שונים. למרות חשיבותו של הדיון הזה, במידה רבה הוא הביא לדחיקתה לשוליים של שאלת הבחירה של הפלסטינים להתנגד בכוח לתוכנית החלוקה, מה שאפשר לישראל לשמר את המיתולוגיה שהפלסטינים כקולקטיב בחרו לצאת למלחמה נגד תוכנית החלוקה, ולכן האחריות לבעיית הפליטים הפלסטינים (ולמעשה, היות שאירועי 1947–1948 הם אירוע מכונן בתולדות הסכסוך היהודי–ערבי – גם לסכסוך כולו) היא בראש ובראשונה של הפלסטינים עצמם. אפילו אנשי שמאל שאין לפקפק ביושרם ובמחויבותם לביקורת על מדיניות ישראל ביחס לפלסטינים משמרים את המיתולוגיה הזאת. למשל, שאול אריאלי בספרו "כל גבולות ישראל" מ־2018 כותב על "הסירוב של ערביי פלשתינה־א"י לקבל את החלטת החלוקה – סירוב שהביא אותם לצאת למלחמה כדי לבטל אותה" (עמ' 54).
למעשה, ידוע במחקר שלמרות קריאתם של מנהיגים פלסטינים, ובראשם חאג' אמין אל־חוסייני, לפלסטינים להילחם נגד תוכנית החלוקה, רק מיעוט זעיר מקרבם בחר כך, אלא שעובדה זו מופיעה לרוב בשוליהם של דיונים רחבים יותר באירועי 1947–1948. כך, למשל, קבע אברהם סלע כי בחודשים הראשונים שלאחר קבלת תוכנית החלוקה הייתה "רמת גיוס נמוכה ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית למאמץ הלחימה". יוסף נבו העריך את מספר הלוחמים הפלסטינים שהצליחה ההנהגה הפלסטינית לגייס למאבק בתוכנית החלוקה עד מאי 1948 ב־4,000 בלבד, והערכות דומות של 4,000–8,000 איש מקרב הפלסטינים אפשר למצוא גם במחקרים אחרים. סלים תמארי הציג זאת מנקודת המבט הפלסטינית: "לאמיתו של דבר, רוב רובם של הפלסטינים לא נלחמו כלל. הם פשוט נמלטו, ברחו עקב שורה של גורמים… הם בושו בכך, ומסיבה זו לא דיברו על כך".
באופן פרדוקסלי, אש"ף היה שותף לישראל בהשכחת העובדה שרק מעטים מקרב הפלסטינים בחרו להילחם. כפי שציין החוקר הפלסטיני נור מסלחה, עד שנות השבעים שלט אש"ף בשיח על הנכבה בציבור הפלסטיני, ולכן הדגיש השיח הזה את ההתנגדות ההרואית של הפלסטינים. רק לאחר מכן החלו לעלות הסיפורים האישיים יותר, ההרואיים פחות, אבל מייצגים טוב יותר את מה שעשו מרבית הפלסטינים. למגמה זו היה גם היבט מגדרי חשוב: כפי שכתב עומאר אל־קטאן, "הספרות [הפלסטינית] על 1948 הייתה זמן רב רטורית, פוליטית – ניתן לקרוא לה תגובה גברית מובהקת לקטסטרופה. הרבה אחרי זה… החלו להעלות החוויות האישיות, המפורטות יותר, זיכרונות יותר 'נשיים'." איזבל המפריס ולילה חלילי מדגישות גם הן: "הזיכרון הפלסטיני בכללותו נדחק לשוליים על ידי הנרטיב הציוני, וקולות של נשים פלסטיניות נדחקו לשוליים דחיקה כפולה".
האם יש חשיבות לעובדה שהרוב המכריע של הפלסטינים בחר שלא להילחם נגד תוכנית החלוקה? סביר להניח שהיא לא תשנה את עמדתם של מי שנחושים להוכיח את אחריותם הבלעדית של הפלסטינים בפרט, ושל הערבים בכלל, לסכסוך. גם ההנחה שמוצדק לפגוע באוכלוסייה אזרחית בשל בחירותיהם של מנהיגיה – לפחות כשמדובר באחרים ולא בנו – מושרשת מדי מכדי להאמין שהידיעה שמרבית הפלסטינים נעשו פליטים על לא עוול בכפם תשנה את תפיסתו של המרכז־ימין (וחלקים נכבדים מהשמאל) בישראל בעניין שורשי הסכסוך ואחריות ישראל לבעיית הפליטים הפלסטינים. ובכל זאת, כמו שהמחיש המחקר ההיסטורי של העשורים האחרונים, יש ערך בפירוק המיתוסים הישראליים הנוגעים לסכסוך בכלל, ולבעיית הפליטים הפלסטינים בפרט. נוסף על המיתוס שרק במקרה הפלסטיני גם צאצאי הפליטים מוגדרים פליטים, המיתוס שהפלסטינים כקולקטיב פתחו במלחמה נגד היישוב היהודי ב־1947–1948 הוא אחד המיתוסים העיקשים והמאותגרים פחות.
יתרה מזו, הדגשת המורכבות של התגובה הפלסטינית לתוכנית החלוקה מזכירה שהפלסטינים אינם קולקטיב חסר פנים המציית ציות עיוור למנהיגיו, אלא פרטים שיש להם יכולת בחירה. אל מול הדה־הומניזציה של הפלסטינים בידי ישראל, זו נקודה חשובה בפני עצמה. אין דבר אנושי יותר מלפחד לחייך ולחיי משפחתך ולנסות לברוח מהמלחמה, להשתוקק לחיות בחירות, או לרצות לשוב הביתה. את ההכרה הפשוטה הזאת ישראל מנסה למנוע מהפלסטינים ומהיהודים גם יחד.
