הציון: נכשל. עיון מחדש במאמצי הסיוע לבנייה מחדש של רצועת עזה

עד תחילת המאה העשרים, מדינות היו אחראיות לשיקום ולבנייה מחדש של המוסדות ושל המבנים שלהן שנהרסו במהלך המלחמה, אך בתחילת המאה העשרים, עם מיסוד רעיון המדינה הלאומית, התחילו מדינות לקבל כספי סיוע ממדינות בעולם כדי לבנות מחדש את התשתיות שנהרסו במהלך המלחמה. מדינות שהפסידו במלחמה נאלצו לשלם פיצויים למדינות שניצחו, למשל גרמניה נאלצה לשלם פיצויים לצרפת בעקבות הסכם ורסאי שנחתם ב־1919 בין בעלות הברית. דוגמה אחרת היא של עיראק שנאלצה לשלם פיצויים לכווית (החלטה 692 של מועצת האו"ם משנת 1991), שאותם היא ממשיכה לשלם עד היום, והיא עדיין חייבת 3 מיליארד דולר מתוך ה־52 שהוחלט שהיא תשלם. ישראל לעומת זאת מסרבת באופן קונסיסטנטי לשלם פיצויים לפלסטינים. ישראל גם מסרבת לשלם פיצויים ללבנון על נזקים שהיא גרמה לה במלחמה ב-2006, וזאת למרות ההחלטות החוזרות ונשנות של מועצת האו"ם.

 

לאחר מלחמת העולם השנייה נוסדה תוכנית מרשל, שהיא תכנית הסיוע האמריקאי והמערב אירופאי. תוכנית זו נחשבה לקו המנחה לתוכניות סיוע למדינות נתמכות. התוכנית עודדה משקיעים אמריקאים ברוח השוק החופשי להשקיע את כספם בבנייתה מחדש של אירופה והבטיחה להם שההשקעה תשתלם ושהם יוכלו לקבל את התשואה בדולרים. בשנת 1949 השיק הארי טרומן בנאום הנשיאות שלו את התוכנית העולמית לסיוע שבה מדינות עשירות מעניקות כסף ומסייעות למדינות באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. תוכנית זו הייתה אמורה לחסל את העוני ואת הרעב בעולם, והתזמון שלה היה די מעניין, במיוחד לאור כך שבשנות החמישים הרבה מהכיבושים הזרים והקולוניאליזם הסתיימו. הבנק העולמי, שנוסד בשנת 1944 תחת השם International Bank for Reconstructionand Development (IBRD), הוא הבנק שהיה אחראי לפעולות הסיוע. 

 

מנקודת המבט של הריאליזם הפוליטי, מדינות פועלות באופן רציונאלי כדי להתמודד עם אתגרים מסוימים וכדי להגשים את האינטרסים שלהן ולנצל את ההזדמנויות הקיימות בתוך המבנה ההיררכי של מדינות. לפי גישה זו, מדינות פועלות מתוך אינטרסים אסטרטגיים ולא רק ממניעים אלטרואיסטיים. אין ספק כי סיוע החוץ יכול לעזור ולשווק את המדינה המסייעת ואת האסטרטגיה שלה. במילים אחרות, מדינות לא יעניקו סיוע אם הסיוע לא יקדם את האינטרסים שלהן ואת סדרי העדיפויות שלהן. 

 

לפי הגישה הקונסטרוקטיביסטית, מדינות מסוימות מעניקות סיוע למדינות אחרות מבלי שיהיה להן אינטרס מסוים מכך והן עושות זאת מתוך רצון לסייע ולעזור – כמו שעשו מדינות סקנדינביות. גישה זו היא גם בעייתית ורבים טוענים שכספי הסיוע האלה בעצם מחלישים את מוסדות השליטה של המדינה או את שלטון המדינה שמקבלת את הסיוע מכיוון שהכסף ניתן לארגוני חברה אזרחית ולא ישירות למוסדות המדינה, מה שעלול לסייע במיסוד ובבניית ארגוני טרור. עם המשברים הקיימים בעולם היום כמו המגפה, ההגירה המסיבית ומשבר האקלים, ניתן להגיד כי האינטרסים של מדינות בסיוע הם לא לפי אסכולה אחת מסוימת, אלא יכולים להיות שילוב של כמה גישות ובהן פרגמאטיות פוליטית או אלטרואיזם, ויכולים להתבטא גם כמיסיונריות דתית או כעזרה כלכלית גרידא.

 

 

ישנן צורות שונות של הגשת סיוע. הסיוע יכול להיות כספי, בהלוואה, בתשלום של חוב או בהקלות במכס או אפילו סיוע ישיר בחומרי בניין, במזון או באמצעים אחרים. סיוע גם יכול להיות מוענק לתוכניות או לפרויקטים מסוימים שמנוהלים על ידי סוכניות כמו האו"ם או על ידי הבנק העולמי. גם ארגונים וקרנות שמעניקים סיוע הפכו לשחקן ראשי במגרש הסיוע. 

כל מקרה של סיוע נלמד ונידון, ונבחרת הדרך הטובה ביותר להענקתו. לכן, המצב ההומאניטארי או הצרכים ההומאניטאריים של המדינה הנתמכת הם רק אלמנט אחד במערך ההחלטות על סוג הסיוע. אם הצדדים הנתמכים מסכימים לתנאים, הם יקבלו את הסיוע, ואם אינם מסכימים, הם לא יקבלו אותו. למדינות המסייעות ישנו בעצם כוח להוביל שינוי. הן יכולות לשכנע צדדים שלוחמים זה בזה לשבת אל שולחן המשא ומתן וכך לסיים סכסוכים מתמשכים בתמורה לקבלת סיוע. 

 

בעבר, תנאי הכרחי לקבלת סיוע היה התחייבות לערכי השוק החופשי. לאחר המלחמה הקרה הפך תנאי זה להתחייבות לערכי הדמוקרטיה ולחיזוק האג'נדה של זכויות האדם וזכויות הנשים. ישנן תוכניות סיוע אשר מתנות את קבלת הסיוע בהתחייבות לגישה כלכלית מסוימת, לשיתופי פעולה מסוימים או לדרכים מסוימות לניהול כספי המדינה, זאת בזמן שישנם כאלה שמבקרים תנאים אלה ורואים בהם התערבות בוטה בשלטון הלאומי של המדינות הנתמכות שבעצם נאלצות להסכים לתנאים אלה בשל התלות שלהן בסיוע, במיוחד אם הוא עבור בנייה מחדש של תשתיות ושל מוסדות.

 

אפשר להעניק מימון ישיר לפעולות ספציפיות בתחום החינוך, התשתיות, הרפואה וכו'. סיוע כזה מוענק בדרך כלל על ידי סוכניות האו"ם או ארגונים לא ממשלתיים ללא ההתערבות של המדינה הנתמכת. ישנה גם אפשרות למתן מימון לסקטור מסוים כמו חינוך או רפואה. סוג אחר הוא סיוע לתקציב שיתרום ישירות לפיתוח צוותים והכנת הקרקע לצמיחה כלכלית.

 

המאמר השני דן בשתי מסגרות תיאורטיות חשובות לדיון בסיוע בעזה. המסגרת הראשונה היא המסגרת של ה-OECD שנקראת "עקרון המדינות השבריריות". עיקרון זה אמור להנחות את המדינות המסייעות לכוון את הסיוע שלהן במדינות שבריריות. המדינות המעניקות סיוע לרצועת עזה, שברובן חברות ב־ OECD, מחויבות לעקרונות אלה: 1. להתחשב בתנאים המקומיים הקיימים בשטח; 2. לא לגרום נזק; 3. להשתלב בסדר העדיפויות המקומי וזאת לפי התנאים הקיימים בשטח; 4. להימנע מיצירת פערים; 5. להסכים על מכניזם עבודה פרקטי; 6. לראות את הקשר בין המטרות הפוליטיות, הביטחוניות ואת מטרות הסיוע; 7. להתמקד בבניית המדינה ולראות בכך מטרה עיקרית. 

 

המסגרת התיאורטית השנייה שנזכרת במאמר היא של החוקר הפלסטיני המומחה למדיניות הסיוע ח'ליל נח'לה. מסגרת תיאורטית זו רואה חשיבות רבה ב"עבודת סיוע של שחרור המתמקדת בעם". כלומר, עבודת הסיוע צריכה להיות פעולה של התערבות שהמטרה שלה היא להרחיב את אפשרויות הבחירה עבור האינדיבידואל והחברה עד כמה שניתן, ושיהיה אפשר להשתמש בה בטווח הרחוק". כלומר, לפי מסגרת זו, המטרה בסיוע לפלסטינים צריכה לאפשר להם להגשים את זכותם להגדרה עצמית ולשחררם מהכיבוש ומהדיכוי המתמשך שבו הם חיים. הסיוע אמור להעניק לפלסטינים, או לכל עם החי תחת כיבוש, את הכלים, הכישורים, המימון והאפשרויות לפתח את עצמם גם כפרטים וגם כחברה, לפתח את יכולתם ל"סומוד", לספק להם ביטחון ולשפר את תנאי החיים שלהם בטווח הרחוק. הגשמת זכויות אלה תאפשר להם להגשים את זכותם להשתחרר מהכיבוש ולהקים מדינה חופשית. 

 

נדיר שתוכניות בנייה מחדש אחרי מלחמה מצליחות. על פי רוב, המדינות המסייעות אינן מצליחות לשקם מחדש מדינות שעברו מלחמות, זאת בשל השבריריות של המבנה הפוליטי של מדינות שיצאו עתה ממלחמה או מסכסוך אלים. יציבות פוליטית היא אלמנט חיוני להצלחת הסיוע והבנייה מחדש, אך ברוב המדינות לאחר מלחמה ישנו כאוס שלטוני והאלימות עדיין גואה (עיראק, לדוגמה), זאת נוסף על התפשטות השחיתות וחוסר השקיפות השלטונית שעוד יותר מקשים על הצלחת הסיוע. במקרים רבים ישנו גם חוסר התאמה בין הרצונות של המדינות המסייעות לבין המסוגלות והכוחות של המדינות הנתמכות, כך שהמדינות המסייעות מעניקות אומנם סכומי כסף גבוהים לסיוע מייד לאחר סיום מלחמה, אך המדינה הנתמכת שברירית מדי וחסרת יכולות להשקיע מאמצים נדרשים בבנייה מחדש, בתכנון ובהשקעה לטווח הרחוק. ניתן לראות זאת בבירור בתוכניות הבנייה מחדש בעיראק, בלבנון ובאפגניסטן. 

 

כדי להתגבר על מכשולים אלה, ערך ה־OECD כינוס בפריז במרץ 2005 שנודע בשם "הכרזת פריז" ודן באפקטיביות של הסיוע. בכינוס סיכמו הצדדים על תיאום אפקטיבי יותר בין הצדדים ועל אופן התיאום. הכרזת פריז כוללת סעיפים רבים שאחד החשובים בהם הוא שהמעניקים והמדינות המעניקות יכבדו את ההנהגה של המדינות שלהן מוענק הסיוע ויפעלו בתיאום איתן, זאת כדי ללמוד מלקחי העבר ולא להחליש את השלטון במדינות הנתמכות. סעיף זה הוא הגיוני וראוי, אך כפי שנראה בהמשך במקרה של עזה הוא לא יושם.

 

 

ברצועת עזה חיים יותר משני מיליון פלסטינים, 42% מהם הם מתחת לגיל 15 מה שאומר שמדובר בחברה צעירה מאוד. אחוז האבטלה בקרב צעירים (בני 15 עד 29) הוא הגבוה ביותר בעולם ועומד על 56%, והוא צפוי להמשיך ולעלות. המדיניות של ישראל כלפי הרצועה מונעת מתושביה להגיע ל־30% משטח האדמה החקלאית ול־50% משטח הדיג. כך מגיע ההפסד של התוצר המקומי ל־50%. לפי רוברט באייר, מתאם האו"ם לעניינים הומאניטאריים בשטחים הפלסטינים הכבושים, "ישנה הידרדרות בכל המדדים בין אם מדובר באנרגיה, במים, בשירותי בריאות, בעוני ובחוסר ביטחון תזונתי. תושבי רצועת עזה סובלים זה כמה שנים מיתדרדרות מתמשכת". כדי להפסיק את ההידרדרות הזו, מעניקה הקהילה הבין־לאומית כספי סיוע לפלסטינים. 

 

בין הסכמי אוסלו ב-1993 ועד 2019, קיבלה פלסטין כ-30 מיליארד דולר כמענקי סיוע. מדובר באחד מסכומי הסיוע הגדולים ביותר שניתנו אי פעם. עם זאת, ישנו ספק רב אם כספי הסיוע עזרו באמת לשפר את מצבם של הפלסטינים או לקדם פיתוח עצמאי אמיתי באדמות הפלסטיניות. הכלכלה הפלסטנית תמיד הייתה קשורה בכלכלה הישראלית ובסיוע הבין־לאומי. מחקרים רבים נערכו בשנים האחרונות על עבודת הסיוע באופן כללי ועל פלסטין באופן פרטי, ורבות ניתן ללמוד מהם. 

 

המלחמות בעזה ב-2008, 2012 ו-2014 נגמרו במצב של "לא מלחמה ולא שלום". נערכה הודנה בין הצדדים שבה ישראל מתחייבת להפסיק את המתקפה הצבאית ובתמורה יובטח ביטחונה. משימת הבנייה מחדש של הרצועה תמיד הוטלה על צד שלישי – המדינות המסייעות. מה שקרה בפועל הוא ששום הסכם לא הבטיח להסיר את המצור מעל הרצועה או לפתור את הבעיות האקוטיות והעקרוניות שמהן סובלת הרצועה, שהם הסגר והכיבוש הישראלי. עצם זה שבין הצדדים אין הסכם שלום גרם לבנייה מחדש של הרצועה להפוך לאקט חסר תועלת כי הפעולות הצבאיות של ישראל ברצועת עזה מבטלות כל פעם את פעולות הבנייה מחדש שהחלו לפני התקיפה. לאור המצב הקיים, לא היה שום רצון אמיתי של אף אחד מהצדדים, ובכלל זה המדינות המסייעות, להגיע להסכם שלום בין שני הצדדים ולהבטיח את הביטחון של האזור כולו. 

 

במרץ 2009, מייד אחרי המלחמה בעזה, נערכה ועידת שרם א־שייח'. בוועידה סוכם המתווה לבנייה מחדש של הרצועה ובו הוחלט שהרשות הפלסטנית תיטול על עצמה את האחריות לבנייה מחדש מבלי לשתף את חמאס, וזאת אף שחמאס שלטה אז ברצועה. הוועידה גם לא דנה בסוגיות מהותיות כמו פתיחת המעברים, הסרת המצור והמכניזם להעברה בפועל של חומרי בנייה. באוקטובר 2014 – שוב אחרי מתקפה אלימה על עזה, נערך כינוס בקהיר בנוגע לבנייה מחדש של עזה בשיתוף פעולה נורווגי-מצרי, ובו מדינות רבות התחייבו להעניק סכומי עתק לעזה בהתקיים שלושה תנאים: שמי שינהל את העניינים בעזה יהיה ממשלת אחדות פלסטינית; שכספי הסיוע לא יבוזבזו במקומות שהם לא מיועדים להם; ושהמעברים לעזה ייפתחו כדי להקל את פעולות הבנייה. בכינוס נכחו נציגים של הרשות הפלסטינים. חמאס לא הוזמנה לכינוס זה אף שהיא מנהלת בפועל את הרצועה. גם ישראל לא נכחה אף שיש לה היכולת והכוח לשנות את המצב בעזה – דבר שמעיד על הרצון ועל הכוונות שלה.

 

בספטמבר 2014, לאחר המלחמה בעזה, הוקם מכניזם משותף בין ישראל, האו"ם והרשות הפלסטינית שהיה אמור לייעל ולזרז את הכנסת חומרי הבניין לרצועה. המכניזם עוצב בצורה שתקל את העברת המידע בין שלושת הערוצים וכדי להבטיח מנגנון פיקוח על כל החומרים שנכנסים לעזה (לבקשתה של ישראל) וששום דבר מהחומרים שייכנסו לא יהיה לתועלתה של ממשלת חמאס. מה שקרה בפועל הוא שהאו"ם עבד בפיקוח של ישראל והיה גם צריך לדווח על הכניסה של כל חומרי הבניין. בנוסף, נוספו מצלמות וסורקים בכל נקודות הכניסה בין ישראל לרצועת עזה שדרכן עברו חומרי בניין, ונוצר מאגר מידע עם השמות, הכתובות ומספרי תעודות הזהות של כל הפלסטינים שאליהם עברו חומרי הבניין. מאגר המידע הזה היה שייך למשרד הפנים הפלסטיני אך לישראל הייתה גישה מלאה אליו. כך, הצליחה ישראל, שוב, לגרום לכל הצדדים במשוואה לעבוד בשביל האינטרסים הביטחוניים שלה וליצור מנגנון בירוקרטי סבוך שעיכב את פעולות הבנייה מחדש של רצועת עזה; ומה שנראה כמו יוזמה בעלת כוונות טובות שוב נחל כישלון. 

 

הראשון הוא אי־שיתוף הפעולה עם חמאס, והשני הוא "הגדה המערבית תחילה". חוסר שיתוף הפעולה של ארגוני הסיוע עם חמאס הסתמן כצעד חסר תועלת במקרה הטוב וכמזיק ומשפיל את הפלסטינים במקרה הגרוע. בריאיון שנערך עם עובד פלסטיני בארגון לא ממשלתי בין־לאומי ברצועת עזה, הוא אמר "זה (אי־שיתוף הפעולה עם חמאס) תמיד היה נושא רגיש וגרם למצב להיות יותר גרוע. ארגון בין־לאומי עובד במדינה זרה ולא מדבר עם הממשלה של המדינה. מנקודת המבט של הממשלה המקומית, מדובר בפרובוקציה. זה כמו שאיש זר יעבוד בחצר האחורית שלך מבלי לקבל את האישור שלך. הממשלה הזו היא המצב הקיים, וארגוני הסיוע הזרים צריכים לשתף איתה פעולה, בין אם היא מוצאת חן בעיניהם ובין אם לא". מצד אחד, ארגוני הסיוע היו אמורים להגיש דו"חות לממשלת חמאס ולקבל מהם אישורים לעבוד ברצועת עזה, אך מדיניות אי־שיתוף הפעולה עם חמאס הובילה למבוכה ולסיבוכים בירוקרטיים וגרמה לכך שחמאס קרקעה את העבודה של ארגונים מסוימים ברצועת עזה כדי להוכיח את השליטה שלה ברצועה. כניעה למדיניות אי־שיתוף הפעולה עם חמאס וההסכמה לעבוד תחת התנאים של ישראל, הובילה לכך שארגוני הסיוע הפרו באופן בוטה את עקרונות העבודה במדינות שבריריות של ה־OECD (להתחשב בתנאים המקומיים, לא לגרום נזק, ללכת עם סדר העדיפויות המקומי, להסכים על מכניזם פעולה ולראות בבניית המדינה יעד מרכזי). נוסף על כך, המדינות המסייעות (וארגוני הסיוע בחסותן) לא העריכו נכונה את רמת הסיבוך של המצב ברצועת עזה, מה שגרם לכך שבסופו של דבר הן סייעו להעמיק את המחלוקת הפנים־פלסטינית, בין אם במכוון ובין אם לאו. 

 

לפי דו"ח שערך ארגון אוקספאם בנוגע לבנייה מחדש של רצועת עזה, אם המממנים ימשיכו להעניק את הכספים באותו הקצב שבו העניקו אותם, ייקח לרצועת עזה מאה שנה להגיע לשיקום מלא. ואכן, המספרים מראים שרוב המדינות שהבטיחו להעניק את הסיוע עשו זאת בקצב איטי בהרבה מהמובטח, וכי רק 32 מדינות מתוך 53 שהתחייבו להעניק סיוע לעזה בכנס קהיר, עמדו בהתחייבות שלהן באופן מלא. האיטיות הזו ואי־העמידה בהתחייבות מצד המדינות המסייעות הם תוצר של הפחד של המדינות המסייעות מפני ישראל ושל שימת ביטחון ישראל בראש סדר העדיפויות שלהן. לכך מתווספים גם חוסר הרצון של המדינות המסייעות לשתף פעולה עם הפקידים של חמאס, חוסר שיתוף הפעולה שלהן עם הרחוב הפלסטיני ואי־הכרתן בסדרי העדיפויות של הפלסטינים עצמם. כל זה התרחש בקונטקסט פוליטי בין־לאומי שבו טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית, ביטל את המימון של אונר"א והמציא את עסקת המאה, בזמן שבעולם התרחשו משברים הומאניטאריים – בסוריה, בתימן, בלוב, בעיראק ובסודן, ומשברים פוליטיים – בסעודיה ובמדינות המפרץ, וצמצמו את הסיוע הערבי והבין־לאומי לרצועת עזה. 

 

בין הפלסטינים ישנו חוסר הסכמה על האינטרסים הלאומיים ועל האג'נדה והחזון הלאומיים, זאת בזמן שהכובש הישראלי דואג לאינטרסים שלו וישראל אינה מעוניינת בבנייה אמיתית ובחיזוק הרצועה. חמאס אינו נותן לשום צד אחר לנהל את מה שהוא אינו מצליח לנהל והרשות הפלסטינית מנצלת את ההכרה הבין־לאומית בה בתור המנהיג הרשמי של העם הפלסטיני. מאחר ששני הצדדים הפלסטיניים אינם מצליחים להגיע לשום בסיס עבודה משותף שעליו אפשר לבסס את הבנייה מחדש, פעולות הבנייה מחדש והתנייתן נשארות לחלוטין בידיים של המדינות המסייעות. דוגמה בוטה לכך היא הכנס שנערך בקהיר ב-2014 אחרי המלחמה בעזה, שאליו אפילו לא הזמינו את חמאס למרות היותה נציגת הממשלה בפועל בעזה. ישראל לא נכחה בכנס בקהיר אף שהיא בעלת ההשפעה הגדולה והמכריעה ביותר על ההצלחה של הבנייה מחדש של הרצועה. 

 

הסכסוך הפנים־פלסטיני דחף את ארצות הברית ואת האיחוד האירופי לקדם את מדיניות "הגדה המערבית תחילה" שבונה מחדש ומסייעת לגדה המערבית על חשבון רצועת עזה. כך התחילו לזרום כספים שהיו אמורים לסייע לבנייה מחדש לעזה – לגדה המערבית ולרשות הפלסטינית, שהמדינות המסייעות ראו בה נציגה רשמית של הפלסטינים וראו בחמאס ארגון טרור ולא ממשלה לגיטימית. דבר זה רק הגדיל את הקרע בין חמאס והרשות הפלסטינית. הדבר הראשון שעשתה הרשות הפלסטינית היה לדרוש מהפקידים שלה ברצועה (שמספרם הוא 75 אלף והם מהווים 40% מכוח העבודה הפעיל בעזה) להפסיק לעבוד עבור ממשלת חמאס. כך נאלצה חמאס להחליף את הפקידים המנוסים בפקידים אחרים שלא ידעו את העבודה שלהם, מה שגרם לבזבוז זמן ואנרגיה רבה כי היה צריך להכשיר אלפי עובדים חדשים. בנוסף, הרשות הפלסטינית הייתה אמורה לנהל את משאבי האנוש בבנייה מחדש של עזה דרך משרד הכלכלה וזאת כדי להבטיח את שקיפות התהליך. דבר זה רק הקשה על התהליך בשל הריחוק הפיזי בין הגדה המערבית לרצועה ובשל המכשולים בתנועה בין הרצועה לגדה בשל משטר ההיתרים  הישראלי. שוב, נוצר מצב שבו המדינות המסייעות הפרו את תנאי הסיוע הבסיסיים ביותר ולא שמו את האינטרס הפלסטיני בעזה בראש מעייניהם, מה שבסופו של דבר סיבך עוד יותר את המצב ברצועה ואת ניסיונות הסיוע. 

 

המדינות המסייעות יוצאות מגדרן כדי לספק את גחמותיה של ישראל, והחברה הבין־לאומית אינה מפעילה שום לחץ על ישראל כדי שתפסיק את הכיבוש או כדי שתסיר את המצור מעל הרצועה, זאת אף שהן מסכימות ביניהן שהמכשול הכי גדול לבנייה המחודשת של הרצועה הוא המצור הישראלי אך הן לא העזו אפילו פעם אחת לחייב את ישראל לפעול ולעשות משהו בתור היותה הכוח הכובש בשטח. שיר חבר טוען שהמדינות המסייעות מאמצות ומקבלות כל מבנה שאותו כופה ישראל, וההסכם בין ישראל לאו"ם הוא דוגמה מעולה לכך כי מה שקרה בפועל הוא שהאו"ם הוא זה שכפה את המצור על רצועת עזה, וישראל פשוט העבירה את האחריות לכך אליהם. בהקשר זה, אומר אחראי פלסטיני, המדינות המסייעות בעצם מעניקות לישראל "שכבת הגנה" בכך שהן מקלות את הכיבוש המפלצתי של ישראל ומוזילות את העלויות שלו עבור ישראל. מה שהופך את המצב לגרוע יותר הוא שתעניות המימון אינן מבקשות למצוא פתרון אמיתי לבעיות של הפלסטינים ואינן מנסות להשכין שלום בין ישראל לפלסטינים, וכך נמשך מצב של סיוע מוגבל לתוכניות הומאניטאריות. 

 

ההסכמים הכלכליים בין הרשות הפלסטינית לישראל התנו את רכישת חומרי הבניין מחברות ישראליות. שיר חבר מזכיר שהתנאים הנכפים על הפלסטינים כופים גם על המוסדות הבין־לאומיים לשתף פעולה עם ישראל (דוגמה זועקת לשמיים היא המימון של USAID לסורקים ולמכשירים אחרים שבהם משתמשת ישראל בנקודות המעבר של משאיות שמעבירות את חומרי הבניין בין ישראל לרצועה). בנוסף לכך ישנם מיסי הנמל, עלויות האחסון, ו"מיסי הביטחון" שמשולמים עבור כל משאית שמעבירה חומרים לרצועה. כך הופך הסיוע לרצועה למקור הכנסה חשוב לישראל, ולפי הערכות, ישראל מקבלת כ-30% מכספי הסיוע לעזה. כאן נשאלת השאלה הבלתי נמנעת, מדוע שישראל תפסיק את הכיבוש? ומדוע שהיא תסיר את המצור מעל רצועת עזה, אם בנוסף לכול היא מרוויחה ממנו כלכלית? 

 

בנוסף לכך, כשהמדינות המסייעות הסכימו לשתף פעולה עם ישראל ונכנעו לתנאים שלה, הם בעצם שיחקו לפי הכללים של ישראל בעזה ולא לפי התנאים של העזתים בעזה. למדינות המסייעות ישנו תפקיד חשוב במניעת אסון הומאניטארי בעזה ובחוכו ניהול המשא ומתן בין הצדדים. בכוחן של המדינות המסייעות לנהל משא ומתן עם ישראל כדי לשפר את תנאי החיים בעזה, אך הן די התעלמו מהתפקיד הזה כשאפשרו לישראל להשתלט לחלוטין על פעולות הסיוע, שבסופו של דבר שירתו בעיקר את האינטרס הביטחוני הישראלי. 

 

כל זה הוביל להתשה של גופי הסיוע הבין־לאומי אחרי שנים של בזבוז של כספים רבים שלא שיפרו את המצב בפועל. בסכסוכים ארוכי טווח הגופים התורמים מתקשים להמשיך ולגייס סכומי כסף גדולים, וזאת בנוסף לקיומם של סכסוכים רבים נוספים בעולם (סוריה, עיראק, תימן ולוב שגם אותן צריך לבנות מחדש). כך, הפלסטינים מקבלים סכומים נמוכים יותר לסיוע, זאת גם לאור העלות המאוד גבוהה של הבנייה מחדש של מדינות אחרות (העלות המוערכת לבנייה מחדש של סוריה היא 900 מיליארד דולר). 

 

אחרי המהפכות של האביב הערבי, ניתן היה לחלק את מדינות ערב המסייעות לשני צירים: הציר של מצרים סעודיה ואיחוד האמירויות, שמתנגד לשלטון חמאס ומנסה להחליש את הקשר שלה עם האחים המוסלמים (בתור הכוח המוסלמי הישן ביותר באזור) ורואה ברשות הפלסטינית את הנציג הרשמי של הפלסטינים. מצד שני יש את הציר של קטאר וטורקיה. קטאר תרמה כסף רב לפלסטינים ולבנייה מחדש של עזה. קטאר טוענת שאינה תומכת בחמאס, אלא בממשלה הרשמית הפלסטינית ובעם הפלסטיני, ושהם ימשיכו לעשות זאת. גם ההתעניינות בפלסטינים ובסוגיה הפלסטינית הולכת ונחלשת בקרב המדינות הערביות, מה שעוד יותר מחליש את התוכניות לסיוע ולבנייה מחדש של הרצועה (דוגמה אחת היא הסכמי הנורמליזציה של איחוד האמירויות ושל מרוקו עם ישראל לאחרונה שגרמו לפלסטינים להרגיש שנזרקו מתחת לגלגלים). בכנס קהיר ב-2014 התחייבו מדינות ערב ומדינות שהן לא חברות ב־OECD להעניק סיוע לעזה בסך 5.4 מיליארד דולר. קטאר עמדה בראש רשימת המממנים ותרמה מיליארד דולר. למרות המימון הנדיב, מתברר שעד סוף שנת 2018, רק 51% מהכספים הנתרמים הגיעו בפועל לרצועת עזה.

 

בזמן שהמדינות המערביות המסייעות נקטו הליכים בירוקרטיים סבוכים ביותר והיו צריכות לדווח על כל מה שנכנס ויצא מרצועת עזה והיו צריכים לוודא ששום דבר לא מגיע לחמאס ושחומרי הבניין נרכשים מישראל, המדינות המסייעות הערביות והאסלאמיות היו הרבה פחות מחויבות למנגנונים אלה. הרבה מהתורמים המוסלמים והערבים לא התנו את הזרמת כספי הסיוע ולא חייבו בדיווח עליהם. דבר זה אפשר לכמה קבלנים לרכוש חומרי בניין שהוברחו ממצרים לעזה דרך המנהרות לפני שהרשויות המצריות נקטו צעדים דרסטיים נגד המנהרות וההברחות לעזה. בשלב מסוים, החומרים המוברחים הפכו להיות זמינים בשווקים של עזה, אך למסייעים המערביים היה אסור לרכוש אותם כי החומרים הלגיטימיים היחידים היו אלה שנכנסו דרך ישראל ושהיא אישרה אותם. קטאר וטורקיה היו שתי המדינות היחידות שניסו לתת ולשאת עם ישראל כדי לשפר את תנאי הסיוע ולשפר את המצב ברצועת עזה. טורקיה עשתה זאת אחרי שניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות הריגת 20 אנשים במשט "מרמרה", ודרשה את הסרת המצור מעל עזה בתמורה להחזרת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. בזמן שצעד זה נכשל, הצליחה טורקיה, בהסכם שנחתם עם ישראל ביוני 2016, לשפר את תנאי הכנסת הסיוע שלה לעזה, מה שעזר לבנות מחדש תשתיות, בתי חולים, תחנת כוח, תחנה להתפלת מים ומאות בתי מגורים חדשים. 

 

קטאר גם השתמשה במשא ומתן עם ישראל כדי לשפר את תנאי הכנסת החומרים שהיא תרמה לעזה וכך סייעה לבנייה מחדש של כבישים מהירים, בתי חולים ומאות יחידות דיור חדשות. קטאר וטורקיה התעלמו ממדיניות אי־שיתוף הפעולה עם חמאס, דבר שעזר להן לפעול בצורה יעילה בהרבה משאר המדינות התורמות. למרות ההצלחה של קטאר ושל טורקיה להבטיח תנאים טובים יותר עבור רצועת עזה, ישראל עדיין שולטת לחלוטין בהעברה הפיזית של החומרים. בכל מקרה, חוץ מהניסיון של טורקיה שכשל, אף מדינה אחרת לא ניסתה להסיר את המצור מעל עזה. 

 

לאור המצב הקיים, הצדדים אינם פועלים לשתף פעולה או לשתף את חמאס בתהליך הסיוע כדי להגשים את האינטרסים הפלסטיניים. לפי הסכם פריז, הצדדים מתחייבים לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית. כך, מאז הזכייה של חמאס בבחירות ברצועה ב-2006, המדינות המסייעות המערביות נתקלות במצב לא פשוט ונאלצות להתמודד איתו בצורה פרגמאטית, ומוצאות במדיניות העבודה שלהן תירוץ נוח לאיטיות או לחוסר האפקטיביות של הסיוע לעזה, זאת בנוסף למכשולים הבירוקרטים הקיימים. נוסף על אלו, חוסר התקשורת עם חמאס שעליה הכריזו מדינות מסייעות רבות גרמה להיווצרות מכשולים בירוקרטיים רבים ופתרונות מוזרים שבסופו של דבר לא לקחו בחשבון את תושבי עזה ואת הצרכים שלהם ואפילו דחקו אותם לשוליים. המאמר טוען שהמדינות המסייעות לא פעלו בצורה מקצועית ורצינית כדי למצוא פתרון לבעיה זו, זאת אף שברור מאוד שהמצב של עזה הוא מצב מיוחד שמצריך טיפול מיוחד וכי הן לא לקחו את האינטרס של הפלסטינים בחשבון – כל זאת תוך כדי שפעלו תוך הפרה של העקרונות שלהן עצמם. בדרך כלל, בתוכניות הבנייה מחדש מנסים למצוא את האיזון בין האינטרסים הכלכליים (הזדמנויות השקעה וצריכה), האסטרטגיים (סוגיות של ביטחון והגירה) וההומאניטריים (זכויות העם והאינטרסים שלו). ברור מאוד שאיזון זה אינו קיים במקרה של עזה, ומה שזוכה לרוב הוא האינטרסים האסטרטגיים של המדינות המסייעות, היחסים שלהן עם ישראל וכן האינטרסים הביטחוניים של ישראל. למרות זאת, ישנו אינטרס אסטרטגי ארוך טווח בבנייה מחדש של רצועת עזה שצריך לקחת בחשבון והוא האינטרס של יציבות ושלום באזור.

 

לאור המצב שתואר לעיל, המצב ההומאניטארי בעזה, האלימות של ישראל והכניעה לצרכים הביטחוניים שלה מובילים את המדינות המסייעות להשקיע את כספן בתוכניות הומאניטאריות שלא תמיד יוצאות אל הפועל, במקום שישקיעו בתוכניות כלכליות ואסטרטגיות שיאפשרו להחיות מחדש את ענף הייצור בעזה או בהשקעות לטווח הארוך שיאפשרו לאנשים לעבוד ולהרוויח את לחמם בכבוד או שיציעו מתווה כלשהו להשקעה כספית עתידית. התוכניות הנוכחיות מגדילות את התלות של תושבי רצועת עזה במדינות המסייעות ובסיוע ההומאניטארי שבעצם מאפשר להם להתקיים בטווח המיידי אבל אינו מאפשר להם לחיות בכבוד ואופק עתידי. סוג זה של סיוע שקיים כבר שנים ברצועת עזה אינו עוזר לפלסטינים להתפרנס בכבוד ואינו דואג לרווחה הנפשית והכלכלית שלהם בטווח הרחוק. כשאין לאנשים רווחה כלכלית ונפשית, לא תהיה להם היכולת להתנגד לכיבוש או להשתחרר מהעוולות שאותן הם צריכים לסבול באופן יום־יומי. דבר זה משרת בסופו של דבר בעיקר את ישראל ומשאיר את הפלסטינים ללא תוכנית אסטרטגית ותחת הרחמים של ישראל ושל המדינות המסייעות. בנוסף, המדינות המסייעות נמצאות כרגע במצב לא סביר שבו הן בעצם נוקטות עמדה פוליטית בזמן שהן אמורות להיות ניטרליות ואינן יכולות ליישם את תוכניות הסיוע שלהן בשל מכשולים בירוקרטיים, בשל חוסר שיתוף הפעולה שלהן עם חמאס ובשל הדאגה התמידית שלהן לאינטרסים הישראליים. כשהידיים שלהן קשורות ואין להן תוכנית פעולה יעילה וכשהן מתמקדות בפעולות הומאניטאריות שלא תמיד מצליחות, הגיע הזמן לאתגר את אופן הפעולה הקיים ולהתחיל מדיניות עבודה חדשה שתחדש את פעילות הסיוע וגם תאתגר את ההגבלות הישראליות.