ב־21 בפברואר 2021 התפרסם במיתראס, אתר חדשות ותוכן בנושא פלסטין, מאמר מאת מאמון אבו ג'ראד שכותרתו: "המשפחות בעזה – מעיסוק בביטחון לאגודות נבחרות", המתאר את התמורה שחלה לאורך השנים בתפקידן של משפחות (או חמולות) בתוך המרקם החברתי והמדיני בעזה ובגדה המערבית. כמו כן, הוא מסביר כיצד השתמש במשפחות לאורך השנים יאסר ערפאת לחיזוק הרשות הפלסטינית, וכיצד זו האחרונה הפעילה אותן במאבקה מול חמאס.
כשהגיע יו"ר אש"ף יאסר ערפאת לרצועת עזה בשנת 1994, הוא הקים את מנהלת ענייני השבטים והכפיף אותה ללשכתו. הוא הבין את חשיבות המשפחות, חיפש את תמיכת ראשיהן, והעניק להם משרות. ערפאת נזקק לגיבוי המשפחות עבור תהליך השלום של הרשות הפלסטינית, ונגד פלגי ההתנגדות חמאס והג'יהאד האסלאמי. כמו כן, התקשורת הישירה עם ראשי המשפחות חיזקה אותו מול מנהיגי פתח מקומיים שקנו את מקומם באינתיפאדה הראשונה.
לאחר שחמאס ניצחה בבחירות ב־2006 נאבקה בה פתח באמצעות החמולות, הפעם כ"משפחות לוחמות" שצוידו בנשק קל ובינוני. ביניהן היו משפחת קווארע במזרח מחוז ח'אן יונס, משפחת חיליס בשכונת א־שוג'אעייה והמשפחות אל־כפארנה ואל־מדהון בצפון הרצועה. יש לציין שלעיתים התגלעו מחלוקות ועימותים בתוך המשפחות ובינן לבין השלטון. היה זה על רקע תמיכתם של חלק מבני המשפחות בפתח, בעוד שאחרים נימנו עם חמאס.
לאחר שחמאס תפסה את השלטון ברצועת עזה בכוח ב־14 ביוני 2007 הבעיות עם החמולות לא איחרו לבוא.
בשנת 2008, סירבה משפחת חיליס למסור לידי חמאס את אחד מבניה שהיה פעיל בגדודי חללי אל־אקצא של הפתח. בעימות המזוין שפרץ בעקבות זאת נהרגו 11 איש ונפצעו עשרות מבני המשפחה ומאנשי הביטחון של חמאס. עשרות מבני חיליס, ובהם ראש החמולה אחמד חיליס, נמלטו לישראל.
חודש לאחר עימות זה, פרצו עימותים עם חמושי משפחת דורמוש, ובהם נהרגו עשרה אנשים ונפצעו עשרות מבני המשפחה. לאחר אירועים אלה החלה חמאס לנקוט צעדים לפירוק המשפחות מנשקן. אבו ג'ראד אינו מציין זאת, אך פרשת חטיפת העיתונאי הבריטי אלן ג'ונסטון בידי בני דורמוש והמו"מ שנאלץ חמאס לנהל לצורך שחרורו בוודאי היו מהאירועים שהגדישו את הסאה מבחינת חמאס.
הכותב מסביר שהסיבה העיקרית להתנגשות בין חמאס למשפחות היה רצונה של חמאס למנוע את חזרת הכאוס הביטחוני לרחובות עזה ולבסס את שלטונה של התנועה ברצועה. טענה זו נכונה, אך היא מחמיצה דקות מסוימת: כאשר השתתפה בבחירות לראשונה בשנת 2006, החלה חמאס תהליך של מטמורפוזה מארגון למדינונת, כפי שאיבחן חבר הפורום לחשיבה אזורית אלחנן מילר. השתלטותה של חמאס על הרצועה מיצבה אותה בעמדה אידיאולוגית בלתי־אפשרית: כיצד ממשיכים לירות רקטות ולפגע בישראל מבלי לשלם מחיר כבד מנשוא או אף לאבד את השלטון? ובמה שנוגע למשפחות ולקבוצות חמושות אחרות – כיצד עונים ל"מלעיזים" הטוענים שבמעשיה זנחה חמאס את ההתנגדות החמושה לישראל?
בהקשר זה יש לציין גם את מאבקה של חמאס בקבוצות הסלפיות שפרחו ברצועה באותן שנים, ואת סופו בטבח שביצעה התנועה בחברי ארגון ג'נד אנצאר אללה במסגד אבן תימייה בשנת 2009.
המשפחות נאלצו לפרק את נשקן ולבחור דרך חדשה. זו נמצאה להן בדמות ה"אגודות המשפחתיות". אלה החלו כארגוני נוער משפחתיים עם נוכחות בעולם הווירטואלי (כדפי פייסבוק), והפכו בהמשך לאגודות בעולם הממשי. באמצעות האגודות, מארגנות המשפחות את פעילויותיהן ואוספות כספים למימונן. יש גם משפחות המקיימות בחירות לאגודה שלהן – תופעה מבורכת ולא נפוצה במוסדות העזתיים. לטענת הכותב, גם נסיגת תפקודם של הפלגים בזירה החברתית תרמה לעלייה בפופולאריות של האגודות המשפחתיות, אך הפוליטיקה חילחלה אליהן. בשנת 2012 הקים הנשיא מחמוד עבאס את הוועדה העליונה של השבטים במחוזות הדרום (רצועת עזה – ע"ט). הוא קיווה להשתמש בה לריסון כוחה של חמאס בזירה השבטית, אך ביטל אותה ב־2019, לאחר שיו"ר הוועדה הואשם בשיתוף פעולה עם המנהיג הסורר מחמד דחלאן. חולשתם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בגדה המערבית סיבכה את הקשר עם המשפחות, שהפכו מגורם חברתי מייצב לכזה שמייצר מתח.
חמאס, מצידה, התנהלה מול המשפחות באמצעות שני גופים ממשלתיים – במשרד הפנים ובמשרד הממשל המקומי. חמאס עודדה את חבריה להצטרף לפעילויות של המשפחות, וב־2019 ביקרו אנשיה כ־600 משפחות ברחבי הרצועה. אבו ג'ראד קובע כי כוחן של המשפחות עולה כאשר כוחם של הפלגים יורד, ולהפך. לדבריו, הדבר קשור לאינתיפאדות ולמעגלי הלחימה בישראל. עם זאת, לא מדובר בישויות מתחרות, אלא בכאלה שמקיימות יחסי גומלין. הפלגים מנסים לעשות נפשות לדרכם האידיאולוגית באמצעות המשפחות, והמשפחות מנסות לקדם את ענייניהן דרך הקשר עם הפלגים. יש לזכור, שהפלגים היו ונותרו בעלי הסמכות המדינית הרשמית בזירה הפלסטינית. משפחות הפליטים הפלסטינים קטנות יותר, ברוב המקרים, והן מעדיפות את הפעילות הפוליטית הרשמית.
בסיכומו של דבר, קובע אבו ג'ראד, המשפחות יוכלו לחזור ולתפוס תפקיד חברתי א־פוליטי רק כשהמערכת הפוליטית הפלסטינית תבשיל ותתארגן מחדש.
