לפני כמה שנים הוצגה בפריז תערוכה בשם "הוכחות של אהבה" (Preuves d'amour). בתערוכה מוצגות תמונות של חפצים יומיומיים כגון סיר, מגהץ, כרית, פטיש ועוד, כולם חפצים שיש בכל בית ושניתן לרכוש בכל מקום במחיר פעוט. החפצים, המצולמים כולם על רקע לבן, נראים במבט ראשון כמעט כמו תמונות מקטלוג פרסום, ולא עולה על הדעת מדוע להציגן בתערוכה. מה שניסתה האומנית קאמי גארבי לעשות נחשף כאשר מתבוננים בכיתוב שמוצמד לכל תמונה, ובו שמה של אישה או של כמה נשים, גילן, והיום שבו מתו.
אותם חפצים יומיומיים תמימים הם למעשה כלי נשק ששימשו לאלימות כנגד נשים בידי בני־זוגן, בתוך הבית – המרחב המוגן ביותר. עמאר אל־מא'מון, עיתונאי סורי, משתמש ברשמיו מתערוכה זו כדי להראות שאלימות במשפחה היא תופעה שקשה לחשוף, אף על פי שלמרבה הצער היא רחבת היקף. כשם שאותם חפצים נראים תמימים ושגרתיים מבחוץ, כך גם משפחה שיש בה אלימות עשויה להיראות.
במאמרו שפורסם במגזין האינטרנטי הלבנוני דרג', אל־מא'מון עוסק בסוגיה של אלימות במשפחה בקרב משפחות של מהגרים (בדרך כלל ממדינות ערב, למשל מסוריה) שהיגרו למדינות מערביות והשתקעו בהן. באותה גלות במערב, הוא טוען, נוצרת חוויה של תסכול וערעור של תפקידים מגדריים מוכרים, מה שמוביל גברים לפעול באלימות כנגד בנות־זוגן. במאמרו הוא ינסה לענות על אותה שאלה חמקמקה: מדוע חלק מהגברים מכים את נשותיהם עד מוות?
אל-מא'מון עוסק בעיקר במקרים של אלימות במשפחה בקרב משפחות מהגרים בצרפת. לדבריו, הציבור שומע בתקשורת על מקרים של אלימות במשפחה כמעט באופן יומיומי. במובן זה, הדבר לכאורה שונה מהמצב ברבות ממדינות המוצא של אותם מהגרים, שם גם החוק וגם המוסכמות החברתיות מדירים את הנשים ומאפשרים השתקה של מקרי אלימות נגדן. אולם, אף שבצרפת כביכול שומעים כל הזמן על אותם מקרים, לרוב מוקדשת להם שורה או שתיים בחדשות, והם לעיתים מלווים באמירות ריקות ויומרניות כגון: "יחסים בין זוגות הם דבר מורכב, לכל בית יש את הסיפור שלו" וכדומה. כלומר, לא באמת מדברים לעומק על הבעיה ועל הנסיבות החברתיות המורכבות שמובילות אליה, ובתוך כך, יש להוסיף – לא מנסים לפתור אותה.
את השאלה "מדוע גבר מכה את בת־זוגו עד מוות" יש לבחון, על פי מא'מון, מנקודת המבט של אותם גברים על הנסיבות ועל התפקידים החברתיים והמשפחתיים שהשתנו עם ההגירה של המשפחה למערב. הנקודה המרכזית שלו היא שהתפקיד המרכזי של הגבר כראש המשפחה, כמקבל ההחלטות בבית וכמפרנס, פחות או יותר נעלם כאשר המשפחה היגרה לארץ החדשה. עם ההגירה, המדינה הקולטת מחליטה החלטות רבות עבור המשפחה, כגון איפה יגורו ובמה יוכלו לעבוד – על פי תקנים מוגדרים וללא התחשבות ברצונם. כך נוצרים תסכול וחוסר אונים (יש לציין שבקרב כל בני המשפחה, ולא רק אצל הגברים). לזאת מצטרפים קשיי השפה, קשיים חברתיים וכן מתחים והבדלי תרבות בינם לבין מהגרים ממדינות אחרות שמתגוררים בקרבתם ושהמדינה הקולטת אולי חושבת שיש להם אותה תרבות, אך אין זה בהכרח נכון. כלל הדברים הללו מחזקים את תחושת אובדן השליטה של הגבר על חייו.
יתר על כן, אל־מא'מון מתאר שכאשר מגיעות למשטרה תלונות על אלימות במשפחה, היא פולשת לבית – המקום היציב, והופכת בכך את האישי לציבורי; כאשר מה שקורה בפנים נחשף, ברור מי האשם ומי הקורבן, והכול גלוי לעיני כול. השליטה בבית מופקעת מהגבר, והדבר מערער את זהותו הגברית המסורתית. כאמור, אל־מא'מון מנסה לתאר את נקודת המבט הגברית של התופעה, אך בכל זאת, תמוה שהוא משתומם מכך שהמשטרה "פולשת" לבתים של אנשים ומערערת את תחושת השליטה של הגבר אף שיש לכך סיבה, ובעצם מתעלם מזכותן של נשים לחיות בביטחון בביתן שלהן.
למרות זאת, הנקודה של אל־מא'מון ברורה: ערעור התפקידים המגדריים המסורתיים – הגבר בחוץ והאישה בבית, הגבר עובד והאישה מטפלת בילדים – יוצר משבר זהות עמוק בקרב חלק מן הגברים המהגרים, במיוחד לאור העובדה שנדמה כי במאזן התפקידים החדש, הגברים "מפסידים" כוח וזכויות, ואילו הנשים "מרוויחות". הדבר יוצר מצב של תסכול וצורך להחזיר את השליטה לידיהם, שיכול להתבטא באלימות בבית. כך, על פי ניתוח של הכותב, מחזיר הגבר האלים את מאזן השליטה אליו, ושומר במובן מסוים על התפקיד של הגבר כחזק וכעליון ועל תפקיד האישה כחלשה.
בהמשך לכך, ישנו קושי נוסף למשפחה המהגרת. משפחה גרעינית היא גוף שמשעתק את עצמו באמצעות הורשה פיזית ופסיכולוגית, כלומר, מנחיל לדורות הבאים הן רכוש והן אותם ערכים ומוסר שלו. בהיות משפחת המהגרים מנותקת מהסביבה התרבותית הרגילה שלה, היא מתקשה להעביר לדורות הבאים את המסורת ואת התרבות שלה. הדבר יוצר, על פי הכותב, תסכול נוסף שמופנה הפעם כלפי הילדים – הגבר עלול להיות אלים כלפי ילדיו אם הם מתערים יותר מדי לטעמו בתרבות החדשה – למשל, היו מקרים שבהם אבות הכו או רצחו את בנותיהם בגלל תמונה שלא מצאה חן בעיניהם בפייסבוק או מפני שהן נראו בחברת גברים. גם כאן, התסכול של האב שאינו מצליח להנחיל את ערכי המשפחה שלו לדור הצעיר מתבטא בצורה אלימה.
כמובן, טיעונים אלה מתעלמים מכך שאותם שינויים תרבותיים-חברתיים משפיעים גם על בני המשפחה האחרים, ולא רק על הגבר, ולמרות זאת, איננו שומעים דיווחים כמעט יומיומיים על נשים או על ילדים שרצחו את בני משפחתם. הניסיון לטעון שכדי שבעיית האלימות במשפחה תזכה לטיפול מתאים יש לבחון את הנסיבות המובילות אליה מנקודת המבט הגברית, הוא בהחלט מעניין. עם זאת, כלל לא בטוח שכאן טמונה הבעיה. סביר יותר שאלימות במשפחה אינה זוכה לטיפול הולם דווקא משום שמדובר בבעיה שקורבנותיה הם לרוב נשים וילדים, ומנקודת המבט הגברית, זה פשוט לא מספיק חשוב. ייתכן שכבר ראינו מספיק מנקודת המבט הגברית שהכותב שואף להציג, וזה בדיוק הזמן לבחור להסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת.
