באפריל האחרון הכיר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ברצח העם הארמני, בצעד סמלי חשוב שהזכיר באותו זמן שבמשך עשרות שנים ארה"ב שיתפה פעולה עם ההכחשה הטורקית, וזאת אף שלפחות משנות התשעים התגבש קונצנזוס רחב בקהילת החוקרים/ות שהשמדתם של כמיליון ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה רצח עם מובהק. הסיבה הייתה כמובן הרצון לשמור על יחסים טובים עם טורקיה, אך גם הקִרבה בין ישראל לטורקיה, שהביאה את הלובי הישראלי בארה"ב ללחוץ נגד הכרה ברצח העם הארמני. כעת נותרה ישראל בבדידות מזהרת כאחת המדינות הדמוקרטיות המעטות שאינן מכירות ברצח העם.
על שיתוף הפעולה של ישראל עם ההכחשה הטורקית נכתב לא מעט. ככלל זיהו חוקרים/ות שני מניעים מרכזיים לעמדה הישראלית: ראשית, האינטרס האסטרטגי של ישראל ביחסים דיפלומטיים, צבאיים וכלכליים טובים עם טורקיה, ושנית החשש מערעור על תפיסת ייחודיות השואה אם ישראל תכיר ברציחות עמים אחרות. כך למשל טען פרופ' ישראל טשרני בריאיון לאחרונה כי "ישראל מחבלת בהכרה של רציחות עמים בלי קשר לטורקיה. היא מנסה לשמר אותנו – את השואה שלנו, כאילו זה המעשה היחיד בהיסטוריה בו ניסו להשמיד עם… ישראל הרשמית לא רוצה שישאלו מה דומה ומה שונה, היא לא רוצה שידברו בכלל על רציחות עמים. כשלא מדברים ניתן למכור נשק למי שמבצע רצח עם. השיקול המוסרי נעלם כלא היה". גם במחקרים של חוקרים מרכזיים שעסקו בנושא, כגון יאיר אורון ואלדד בן אהרון, ניתן למצוא טענות דומות.
ואולם, אירועי השנים האחרונות מעלים ספק אם הסברים אלו מספקים. ראשית, ישראל הכירה ברציחות עמים אחרות, כגון רצח העם ברואנדה ורצח העם בדרפור. שנית, מאז "המשט הטורקי" ב־2010 יחסי ישראל וטורקיה במגמת הידרדרות, וההתקרבות בשנים האחרונות בין ישראל למדינות מוסלמיות אחרות הופכת את היחסים עם טורקיה, גם אם הם עדיין חשובים בהחלט – לפחות קריטיים מאשר היו בעבר. נדמה שכדי להסביר את אי־ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני יש להידרש למניעים נוספים.
"המשך הארוך" של יחסה של התנועה הציונית לארמנים עשוי לספק הסבר מעניין. מחד גיסא, הדמיון בין גורל היהודים לגורל הארמנים, שלאורך מאות שנים נאלצו לחיות כקהילות מיעוט דתיות בקרב רוב שלעיתים קרובות נקט כלפיהם אפליה ורדיפות ששיאן ברציחות עמים מהקיצוניות בהיסטוריה, הביא רבים בתנועה הציונית לחוש אמפתיה לגורל הארמנים ולדרוש הכרה בסבלם. מאידך גיסא, חולשתם של הארמנים יצרה מלכתחילה סיטואציה שבה השתלם יותר למנהיגי התנועה הציונית לכרות ברית עם רודפיהם. מאבק נשכח בראשיתה של התנועה הציונית בין הרצל לסוציאליסט הציוני הצרפתי ברנאר לאזאר יכול להמחיש נקודה זו. הרקע היה מעשי טבח נרחבים שביצעה האימפריה העות'מאנית באוכלוסייה הארמנית בין 1894 ל־1896 כתגובה למה שנתפס כעלייתה של לאומיות ארמנית בוגדנית הנעזרת במעצמות המערב כדי לכפות על האימפריה הכרה בזכויות הארמנים ומלווה גם במעשי טרור ארמניים. כ־200 אלף ארמנים נרצחו במעשי טבח אלו, שזעזעו את דעת הקהל באירופה. הרצל זיהה זאת כהזדמנות לעמוד לצידו של הסולטאן ולשפר את דימויו בדעת הקהל באירופה, וכך לשפר את הסיכויים לקבל צ'ארטר על ארץ ישראל. ברוח זו, פרסם הקונגרס הציוני החמישי ב־1901 מכתב תודה פומבי לסולטאן על סיועו ליהודים. לאזאר כתב בתגובה: "הקונגרס הציוני שהתכנס בבאזל העניק כבוד פומבי לסולטאן עבדול חמיד. הנציגים, או אלה המציגים עצמם ככאלה – של העם העתיק ביותר מבין העמים המדוכאים… שולחים את ברכתם לגרוע מבין הרוצחים… לכך קוראים חברי ועד הפעולה הציוני של וינה פוליטיקה מעשית, ריאל פוליטיק. למעשה זוהי פוליטיקה של גטו, פוליטיקה של משועבדים…"
יחס דומה של "ריאל פוליטיק" לסוגיה הארמנית ניתן למצוא גם אצל מנהיגים ציונים אחרים, ובכלל זה למשל אחד העם, שנודע דווקא כמצפן המוסרי של הציונות. אבל לא פחות מאשר קדימותם של האינטרסים על המוסר, חושפת הפרשה של הרצל והארמנים את האמת הפשוטה שלארמנים לא היה דבר שיכלו להציע לתנועה הציונית. עמדתו של הרצל ושל ציונים אחרים נגזרה לא רק מזה שלתנועה הציונית היו אינטרסים לתמוך ברודפי הארמנים, אלא גם מזה שלא היו לה אינטרסים לתמוך בארמנים, ושני אלו אינם זהים כלל. דבר דומה אפשר לומר על עמדתן של ממשלות ישראל באשר להכרה ברצח העם הארמני: רואנדה הפכה להיות בעלת ברית מרכזית של ישראל באפריקה בעקבות ההכרה הישראלית ברצח העם. במקרה של דרפור השלטון בסודן היה אויב, כך שגינויו על רצח העם שביצע שירת אינטרס ישראלי ברור. לארמנים לא היו ועדיין אין "יתרונות" דומים להציע, ועובדה זו לא פחות חשובה מהאינטרסים של ישראל בטורקיה.
ייתכן שהשילוב בין ההכרה האמריקאית, המשך הידרדרות היחסים עם טורקיה והביקורת על חימוש אזרבייג'ן על ידי ישראל שסייע לניצחונה במלחמתה האחרונה עם ארמניה, יסייעו לשינוי המשוואה עבור ממשלת ישראל החדשה, מה גם ששר החוץ יאיר לפיד הביע בעבר תמיכה בהכרה ברצח העם הארמני. מהצד השני, תבוסתה של ארמניה רק המחישה עוד יותר את חולשתה ואת העובדה שיש לה אך מעט להציע לישראל, כך שבהיעדר לחץ פנימי וחיצוני משמעותי יותר, סביר יותר שישראל תמשיך לסייע בהכחשתה של אחת מרציחות העמים הבולטות של המאה ה־20, שכפי שהראו מחקרים מהשנים האחרונות, גם היוותה מקור השראה חשוב לנאצים.
