תהליך הכרסום בהשפעתה של תנועת פתח במרחב הפלסטיני נמשך. לאחר הפסדה של פתח בבחירות האחרונות בשנת 2006, שהתבטא ב־44 מתוך 132 מושבים בפרלמנט (בהשוואה ל־76 של חמאס), היו שסברו שההלם יכפה על התנועה עיון מחודש במצבה. הדבר לא התרחש; האינדיקציות בשטח והשיח הציבורי הפלסטיני, מעידים שמצבה של פתח רק הורע מאז.
הפיצול בין חמאס לפתח העמיק את הנסיגה במעמדה של פתח. במקום לשוב לחיק התנועה הלאומית ולהציב מחדש את הכיבוש הישראלי כמטרה היחידה, התחפרה הנהגת פתח במקומה. רצונה בשימור שלטונה בגדה כבל אותה למדיניות שנכפתה עליה מצד ישראל ומצד שחקנים חיצוניים אחרים, שניצלו את הפיצול ואת נפילתה של עזה בידי חמאס. הרשות הפלסטינית ניהלה מסע רדיפה נגד חמאס בגדה המערבית בתואנה שחמאס הפכה לאיום על הרשות.
חולשתה של הרשות מול ממשלות ישראל ומול שחקנים חיצוניים התבטאה ברגיעה הביטחונית בגדה, שהגיעה עד כדי הודאה של הנשיא אבו מאזן שהכיבוש הוא "מלון חמישה כוכבים". הוא אומנם איים לפרק את הרשות ולמסור את המפתחות לישראל, אולם לא עשה זאת. הדבר חיזק את החיבור בין פתח לבין הרשות, וכך הפכו פתח ואש"ף לכלים למימוש מטרתה של הרשות הפלסטינית, בשונה מחמאס, שהפכה את שלטונה בעזה לכלי בשירות הפרויקט הפוליטי שלה.
לאחר מותו של הנשיא יאסר ערפאת ערכה פתח שני כינוסים בבית לחם וברמאללה במטרה לרענן את מוסדותיה. השינוי המיוחל לא הושג בשל היעדרן של אמות מידה דמוקרטיות בכינוסים ובייחוד בתהליך בחירת המועמדים לתפקיד חברי מוסדות התנועה. במילים אחרות, הכינוסים לא נערכו באופן דמוקרטי, מה שהעמיק את התפוררותה ואת חולשתה של התנועה מול בסיס התומכים שלה ומול מתנגדיה כאחד.
מלחמותיה של ישראל בעזה, ובייחוד האחרונה, אירועי שיח' ג'ראח ומסגד אל־אקצא, החללים והפצועים הרבים, ההרס העצום ותפקודם של חמאס ושל ג'יהאד – כל אלה החלישו עוד יותר את פתח ואת הרשות, שלא שינתה את מדיניותה כלפי ישראל אפילו תוך כדי המלחמות.
כישלונו של התהליך המדיני, הכישלון בבניית שירות ציבורי מתפקד והפיצול הפוליטי – העמידו את פתח במצב קשה מול הציבור שלה ומול דעת הקהל הפלסטיני בכללותה. אולם בשנה האחרונה הפך הכישלון למפלה בשל ביטול הבחירות שתוכננו לסוף השנה החולפת בתירוץ שישראל סירבה לאשר את קיומן בירושלים. שכבות רחבות בחברה הפלסטינית לא השתכנעו, ופירשו את הטענה כהתעקשות של פתח על אחיזה ברסן השלטון.
הריגתו של ניזאר בנאת, פעיל פוליטי מהשמאל ואיש אופוזיציה, שעה בלבד לאחר שנעצר על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, והטענה כי מותו נגרם כתוצאה מהתקף לב, גררו גל זעם שהתבטא באלפי תגובות מחאה נגד הרשות ברשתות החברתיות ובהפגנות בערים רבות בגדה, בייחוד בחברון, עירו של בנאת, וכן ברמאללה. המפגינים דוכאו בכוח בידי אנשי ביטחון בלבוש אזרחי ופעילי פתח שנקראו למשימה. רמת הפחד והדאגה בציבור הפלסטיני גאתה מאוד, וחוגים רחבים מקרב תומכי התנועה ואנשיה איבדו את היכולת להגן על השיטה הפוליטית. הרושם הרווח הוא כי הרשות הפלסטינית השלימה את התמורה – מתנועת שחרור לאומי שחתרה להקמת מדינה פלסטינית חילונית, למשטר ערבי מן המניין: דיקטטורי, דכאני, סותם פיות, שאינו מוכן לקבל חילופי שלטון בדרכי שלום, חיים דמוקרטיים וחופש ביטוי.
לראשונה אנו חוזים בטקסטים מזלזלים ומלעיגים על התנועה הכופרים בלגיטימיות שלה. המפה המפלגתית והפוליטית הפלסטינית עומדת בפני שינוי; התסכול מהיכולת לשנות את השיטה מבפנים עצום, ואנשים קוראים להחליף את ההנהגה, שנכשלה בשחרור מהכיבוש ובבניית המוסדות. חוגים רחבים מקרב המשכילים, הפעילים הפוליטיים והצעירים מכירים בכרסום הלגיטימציה של המשטר וסבורים שהחלל שיצרה פתח יביא להתבקעותה של התנועה ולעלייתם של זרמים חדשים שחלקם יהיו קיצוניים. השנאה לישראל תגיע לרמה חסרת תקדים לאחר שדעת הקהל הפלסטינית השתכנעה שישראל הזינה את המצב הנוכחי וטיפחה אותו מתוך מחשבה שהוא משרת טוב יותר את האינטרסים האסטרטגיים שלה. ישראל עלולה לראות בחמאס ובג'יהאד חלופות מתונות יותר מאלה שהפוליטיקה הפוסט־פתחאווית תוליד.
