ליו נא (Liu Na) היא מתרגמת ואקדמאית סינית, מומחית לספרות ערבית ומלמדת את השפה הערבית באוניברסיטת sun yat-sen הסינית. בתרגומיה לסינית, היא מנסה להביא לידי ביטוי הן את העושר של השפה הערבית והן את התפיסות הפוליטיות והחברתיות שמובעות ביצירות – השונות בתכלית מאלה הסיניות. ריאיון שערכה עימה העיתונאית לינדה נסאר ושפורסם בגדה השלישית (ضفّة ثالثة), מגזין תרבות ערבי, חושף בפני הקוראים קשרים מפתיעים בין שתי מסורות ספרותיות מפוארות, ששתיהן אולי פחות מוכרות לקורא הישראלי הממוצע – הספרות הסינית והספרות הערבית.
לספרות הסינית יש מקום חשוב בתרבות העולמית, ובכלל זה תרומה חשובה לספרות ולפילוסופיה. בשנים האחרונות מתחילים להכיר בחשיבות של הספרות הסינית גם בתרבות המערב. בין הספרות הסינית לזו הערבית יש הבדלים מהותיים הנובעים מנסיבות חברתיות ופוליטיות שונות ומתפיסה שונה של מהות המושגים "לאום" ו"זהות", שאותם מנסה ליו נא לבטא בתרגומיה. נא התחילה את דרכה האקדמית בחוג לספרות אנגלית, אך לאחר מכן נחשפה לשפה הערבית ועברה להתגורר במשך שנה בדמשק כדי ללמוד את השפה. בהמשך השלימה תואר שני בשפה ובספרות ערבית באוניברסיטת שנחאי, וכתבה עבודת תזה שנושאה הקווים הלאומיים בשירת נזאר קבאני. את עבודת הדוקטורט כתבה בנושא כתיבתם של משוררים ערבים שהיגרו לאירופה. במסגרת כך, שהתה כתלמידה זרה באוניברסיטת בון בגרמניה, וראיינה חלק מהמשוררים הערבים הגולים (למשל את העיראקי ד"ר פאדל אל־עזאווי).
על הנסיעה לגרמניה היא מספרת בריאיון כחוויה בלתי־צפויה. בסוף 2017 היא התוודעה למשורר הלבנוני-גרמני ד"ר סרג'ון כרם. "אני באופן אישי מאמינה בדברים שכותב הסופר הכוויתי סעוד א־סנעוסי בספר שתרגמתי 'קנה הבמבוק': היחס שלך לדברים קשור במידה שבה אתה מבין אותם", מספרת נא. כך היא הרגישה עם כרם – שעליה לפגוש אותו. לאחר עיון בכתביו, היא נתקלה בשיר שלו בשם "איש השלג", שמייד הזכיר לה שיר סיני בעל אותו שם מאת המשורר הסיני המודרני גו צ'ינג. ההשוואה שערכה בין שני השירים הפכה למאמר שפורסם בכתבי עת שונים, מה שחיזק את ביטחונה בנושא המחקר שלה בדוקטורט, וגרם לה לנסוע ללמוד בגרמניה אצל כרם.
בתור מי שמתמחה בספרות של גולים ערבים, נא רואה דימיון בין ספרות המהגרים הערבית לבין ספרות המהגרים הסינית, כלומר, חוויית ההגירה האוניברסאלית מאפשרת גישור על פערים לאומיים תרבותיים. בהקשר זה, נא מזכירה את ליו זייפו (Liu Zaifu), סופר סיני המתגורר בארה"ב מאז 1989 ואחת הדמויות החשובות בספרות המהגרים הסינית. מובן שרבות מעבודותיו מנסות להגדיר את מהותו של מושג המולדת – מבחינתו, מולדת אינה אדמה מגודרת על מפה, אלא דווקא האוקיינוסים ללא הגדות של הנפש, שבהם צומחים הרעיונות, הדעות, האמונות והרגשות. המולדת עבורו היא משהו רוחני – בדומה לקונספט של מולדת בספרות המהגרים הערבית.
מצד שני, היא מציינת, ניכר כי בשירה הערבית הצעירה יותר – למשל באנתולוגיות שירים חדשות של משוררים לבנונים וסורים – ניכר שנושא המולדת איבד מההילה שלו, ורווחת יותר תחושה של אבסורדיות ושל חוסר שורשים. בספרות המהגרים הסינית הדבר שונה – לא ניתן למצוא, אפילו בקרב סופרים סינים צעירים מהגרים, כאלה שמכחישים את השתייכותם לתרבות הסינית המסורתית בת אלפי השנים. תחת זאת, השאלה המרכזית המעסיקה אותם היא דווקא הבעיות הנפשיות, המשפחתיות והמוסריות הנובעות מהפיתוח המהיר שחוותה סין לאחר יישום הרפורמות הכלכליות מסוף שנות ה־70.
נושא מעניין נוסף העולה בריאיון הוא שירה נשית – סינית וערבית. בשירה הסינית, מתארת נא, ידועה משוררת בשם לי צ'ינג צ'או, שנולדה בשנת 1084. בשירים רבים שלה היא מבטאת את הנאמנות שלה לבעלה ואת העצב שלה עליו בלי להסתיר רגשות. המשוררות שבאו אחריה עדיין מתמקדות פעמים רבות בנושא האהבה, אך הן החלו לעסוק גם בנושאים של זכויות נשים, שחרור האישה ושוויון בין נשים וגברים. דוגמה למשוררת סינית מודרנית כזו היא יו צ'יו, שנולדה בשנת 1979 וסובלת משיתוק מוחין. בשנת 2014 היא פרסמה שיר בשם "דרך חצי סין כדי לישון איתך", אשר עורר מהומה בקרב מבקרים רבים בהיותו לכאורה "מופקר". עם זאת, קוראים רבים דווקא אהדו את השיר, שחושף את נפשה המרדנית של המשוררת הכלואה בגוף משותק, ומבטא חלק ממאבק ליצור קיום חדש. נושאים דומים ניתן לראות כמובן גם בשירה שכותבות נשים ערביות, אמיצות ומרדניות, כדוגמת הפלסטינית פדווא טוקאן, שהתאפיינה בכתיבתה הפמיניסטית והפגינה אומץ מול מוסכמות לא צודקות של החברה שבה היא חיה.
על מלאכת התרגום מסינית לערבית אומרת נא כי לדעתה הקושי במלאכה זו והצורך לדעת על בוריין שתי שפות מסובכות אלה, יוצר מחסור בתרגום של היצירות החשובות של שתי תרבויות אלה. למרות זאת, היא מציינת שני פרופסורים שעוסקים בתרגום יצירות סיניות קלאסיות לערבית – שוי צ'ינג קו (המכונה בסאם) וואנג יו יונג (המכונה פייסל), שתרגמו בין היתר ספרי פילוסופיה של לאו דזה ושל קונפוציוס. כמן כן, ישנה מתרגמת מצרייה בשם יארא אל־מסרייה שמתרגמת יצירות מודרניות מסינית לערבית, ואף זכתה על כך בפרס מטעם משרד החינוך הסיני.
באופן כללי, הספרות הערבית המתורגמת זוכה להתעניינות בסין. בשנים האחרונות, רואים מגמה של העדפת רומנים על פני שירה. בעיני נא, מדובר בתופעה עולמית: אנשים היום חסרים את הסבלנות ואת אורח הרוח הטבעי כדי לקרוא שירה. כל מה שקשור בשירה – כתיבתה או קריאתה, מוכרח להתבסס על התבוננות פנימית עמוקה, וזה בדיוק מה שהולך ואובד היום לטובת תרבות חומרית שפושה בכול. קוראים רבים בסין מכירים את המשוררים הערבים הוותיקים יותר – אדוניס, מחמוד דרוויש וג'ובראן חליל ג'בראן (שפרופ' באסם הקדיש בין היתר חלק נכבד מהקריירה שלו לתרגומם), אבל איש אינו מכיר משוררים ערבים בני זמננו.
לסיום, נא מציינת את העובדה המעניינת שדווקא השלטונות בסין, הנתפסים כמסוגרים, תומכים מאוד בתרגום יצירות שונות ואף משקיעים בכך כסף. זאת במיוחד מאז שהנשיא שי ג'ינפינג הציג את יוזמת "החגורה והדרך" – אסטרטגיית פיתוח המתמקדת בקשרים כלכליים בין סין לבין שאר אירואסיה והמדינות שנמצאות על דרך המשי ההיסטורית – כולל מדינות העולם הערבי. במסגרת תוכנית זו למשל, תרגמה נא את הספר "קנה הבמבוק".
לעובדה זו יש חשיבות רבה, והיא מאפשרת לקרוא את הריאיון עם נא מזווית נוספת: כאשר מדובר בשתי תרבויות כה רחוקות זו מזו, מה שבוחרים לתרגם משפה לשפה מכריע במידה רבה את האופן שבו כל אחת מן התרבויות תיתפס בעיני השנייה. לכן, היה יכול להיות מעניין לשאול את נא על הבחירות שלה את מי לתרגם: האם היותה סינית יוצר חיבור למשוררים ערבים המזוהים כחילונים יותר, ושאולי הושפעו מרעיונות סוציאליסטיים וקומוניסטיים? האם העניין שלה דווקא בשירת מהגרים קשור למגמה – אישית או לאומית – של יותר פתיחות לרעיון ההגירה בקרב סינים ולירידה במעמדה של מדינת הלאום?
גם אם הבחירה מה לתרגם אינה תמיד של המתרגם עצמו, ואף על פי שלעיתים נדמה לנו כמובן מאליו שנוכל לקבל גישה לכל יצירה מכל שפה, לבחירות האלה יש חשיבות מכרעת, בשל העובדה שהעברה משפה לשפה היא במהותה העברה מתרבות לתרבות.
